מס' צפיות - 681
דירוג ממוצע -
הפסטי-רבין
אוריה בר-מאיר היה בעצרת רבין האחרונה ויש לו הודעה אחת ויחידה: לדבר הזה הוא לא הולך עוד פעם.
מאת: אוריה בר-מאיר 10/11/08 (23:37)

בשבת האחרונה (8.11.08) הייתי בעצרת רבין בתל-אביב. להתרשמות שלי מהערב הזה אשתמש בציטוט של רן בן-נון: האיכסה עולה על גדותיו.

 

מטרות העצרת הזאת חשובות: הן לעורר שוב את תהליך השלום ואת מפעל חייו של רבין, והן לדאוג שנבואת המערכון הזה לא תתגשם (למי שאין לו כוח לצפות במערכון - הסיפור הוא שיכחת רבין), וחשוב שהיא לא תתגשם. אבל יש דרכים לעשות עצרות.

 

את הערב שם התחלתי בכך שהגעתי למקום והדבר הראשון שראיתי שם היו שלטים ובלונים רבים שקוראים להצביע למרצ. עם כל הכבוד לכך שרבות מדעותיו של רבין ככל הנראה עלו בקנה אחד עם העקרונות של מרצ, הדבר כבר נראה יותר כמו פרסומת בחירות מאשר הבעת תמיכה ברבין. כמובן שהיו שם עוד גופים, ראויים יותר וראויים פחות, שניצלו את המקום כדי להראות את עצמם, כמו "שלום עכשיו", "הנוער העובד והלומד", "הפורום לשוויון בנטל" ועוד.

 

ואז הטקס התחיל. אני הייתי רגיל מבית הספר שלי שבאירועים מסוג זה אין מוחאים כפיים. בתום הקטע הראשון (אין אני זוכר אם מדובר בקטע קריאה או בשיר) נשמעו מחיאות כפיים סוערות שאליהן נלוו שריקות וצרחות שלרוב שומעים מקהל מתלהב בתוכנית ריאליטי מפוקפקת. ואני מנסיוני בהשתתפות באירועים יודע, שהדבר הטוב ביותר להורדת רמתו של אירוע היא קהל שלא יודע מתי עליו לשלוט בעצמו.

 

ואם הקהל לא הספיק, גם האמנים עודדו את ההתנהגות הזאת. לא שאני מתנגד שבעצרות הקהל ישיר יחד עם האמנים, אבל כשהאמן (שכחתי את שמו, עמכם הסליחה) ששר את "אני ואתה" אמר "ככה לא תשנו כלום, יותר חזק", הרגשתי לרגע כאילו הגעתי לערב שירה בציבור ולא לעצרת שבין השאר היא גם עצרת זיכרון. בינינו ההבדל בין השניים במקרה הזאת לא היה גדול מדיי.

 

ואז, כדי להדגיש את הסאה, צירפו לפסטי-רבין הזה גם להטוטנים מהתחום הפוליטי: זה התחיל בשמעון פרס. אני לשמעון פרס כבר מזמן הפסקתי להקשיב. אני דיי בטוח שהוא אמר שם משהו בקשר לשלום. אחריו ואחרי עוד כמה מופעים עלה לבמה לנאום אהוד ברק. למה, למען השם? למה? למה להביא לבמה את הצביעות המהלכת, בטחוניסט במפלגת שמאל לכאורה? כי הוא משתייך ועומד בראש מפלגתו של רבין? לאלוהים פתרונים. נאומו, בכל אופן, היה לא יותר מבדיחה, וספק אם בכלל ניסה להסתיר את העובדה שבסך הכל מדובר בעוד נאום-לפני-בחירות. אחריו גם ציפי לבני עלתה.

 

נאומה אמנם היה כתוב בצורה טובה יותר שהסתירה קצת יותר טוב את העובדה שיש לה בחירות בפברואר ושמומלץ להתחיל להתכונן כבר עכשיו, אך מה שהיה מדהים היה צירוף של כל הרבה דעות, לפעמים סותרות אחת את השנייה, והצליחה לסחוף את כל הקהל (למרות שמה החוכמה לסחוף חבורה של אינפנטילים?). באותו רגע חשבתי לעצמי מה מחזיק אותה, הרי ברור שעמוד שדרה אין לה. ואז, בתור אמן זר, העלו את אחד מתומכיו של ברק אובאמה. נאומו אמנם היה לא רע וקצת פחות פוליטי משל קודמיו, אבל נסיונו לגרום לקהל לצעוק את ססמתו של אובאמה, "Yes, We Can", הראתה שגם הוא חשב שהוא הגיע לאיזו זירה פוליטית, וזה עוד אחרי שהמערכה שבה הוא משתתף הוכרעה.

 

כשהגיעה דקת הדומייה חשבתי שהגעתי לרגע שבו העניין מתנהל בצורה מכובדת באמת, אבל אני לא בטוח שזה נמשך דקה שלמה. אבל מילא, לא נתלונן גם אם מדובר בסך הכל בשנייה של שקט מבלבולי ביצים פוליטיים, אמנים שלא יודעים את מקומם וקהל שעוד פחות יודע את מקומו.

 

אני באמת חושב שיש צורה אחרת לנהל את הדברים: שהזמרים יתעסקו קצת פחות בלשתף את הקהל ויותר בביצוע, שהמנחה, בדיוק כמו שביקש להוריד את שלטי התמיכה, יבקש גם להתנהג בצורה קצת יותר נאותה, וחשוב מכל: לא לתת ליותר מנשיא המדינה ומראש הממשלה המכהן (דהיינו אהוד אולמרט) לנאום.

 

עד שזה יקרה, אני אסתפק בטקס הצנוע שנערך ביישוב בו אני מתגורר, ואדיר את רגליי מהככר בימי העצרת.

כי באמת שמגיע לנו ולו טוב יותר.

הכותב הוא עורך מגזין במה בדימוס.

 

רוצים לפרסם את דעותכם ב"פרשן"? גם אתם יכולים! לחצו כאן

 

גולשים יקרים, הכותבים באתר משקיעים מזמנם בשבילכם, בואו ניתן להם תגובה! כתבו למטה (בנימוס) את דעתכם.

דרג מאמר:          
תגובות למאמר זה לא התקבלו תגובות לקריאת כל התגובות ברצף
אין תגובות למאמר