בזמן הצפייה בטלוויזיה בדוקודרמה "אשרי הגפרור" של רוברטה גרוסמן, על חיי חנה סנש, הרהרתי בליבי בקווי הדמיון בין הנערה "מבית טוב" מבודפשט ובינינו העולים ממרכז אירופה. היא אומנם הקדימה אותנו בעשור, הן בהולדתה והן בעלייתה לארץ ישראל, אבל לו ניתנה לי הזכות להיפגש עם אניקו, שבשמה ההונגרי מצטיירת בעיניי כאחת מחבריי הקרובים, היינו ללא קושי מוצאים שפה משותפת - ולא רק בגלל זה ששנינו דוברי הונגרית. עולמה הפיזי והרוחני, הרקע התרבותי שלה, אינם זרים לי ואני מבין לליבה, כאילו פתחה אותה לפניי.   

אני גם מכיר היטב את אנשי דורה. בימים בהם הציבוריות היהודית בהונגריה התייחסה לגילויים האנטישמיים כאל סערה חולפת שנגרמה בלחצה של המעצמה האזורית, גרמניה ובהסתמכה על כוחה והשפעתה העצומים בעיתונות, בכלכלה, הכריזה "לנו לא יאונה רע", בתקופה בה התנועה הציונית דשדשה אי-שם בשולי החברה היהודית, חנה הייתה בין המתי מעט שראתה את הנולד. היא סירבה לעבור לסדר היום על העלבון הצורב, היריקה בפרצוף, כשבגלל יהדותה ביטלה הנהלת בית ספרה את תוצאות הבחירות לראשות המועצה הספרותית בהן זכתה ברוב קולות והחליטה לעלות ארצה. 

מי בכלל העלה בדעתו ב-1939 לעזוב ארץ זבת חלב, בה היהודים עדיין יכלו להגשים את פסגת שאיפותיהם - למרות החקיקה האנטי-יהודית - למען המדבריות, הגמלים והחורבות ההיסטוריות בארץ נידחת ופרימיטיבית, מלבד תימהונים אחדים? ואם כבר לעלות, האם לא היה עדיף להגשים את חלומה של כל אם יהודיה, לסיים את בית הספר, לקבל תואר אקדמי - כפי שיעצו לי - ולבנות פרקטיקה פורחת כרופא, כעורך דין באחת הערים בארץ? איזה מין חיים הם אלה עבור בתו של סופר מצליח, נערה אינטליגנטית, בעלת כישרון כתיבה מובהק, לגור באוהל בחולות, לחלוב פרות, לכבס גרביים (באחד ממכתביה לאמה התגאתה, כי כיבסה 120 זוגות) ולעבוד בזבל?

גם אני `השווצתי` במכתב להוריי בחו"ל, כי הקיבוץ הפקיד בידיי את האחריות לשימור בערמה מהודקת של פרש הפרות והפיכתו לקומפוסט. הסברתי להם, כי זאת משימה חשובה, באשר הדשן האורגני משמש לטיוב הקרקע, להעשרתה בחומרי מזון ובהעלאת כמות ואיכות היבולים. בתשובתו ענה לי אבי ז"ל בלעג מריר, כי כל חייו השתוקק לכך, כי בנו יחידו יהפוך לזבלן (תואר גנאי בהונגרית).

כמונו, אלפי הצעירים העולים במסגרת עליית הנוער בשלהי המלחמה, חנה סנש לא בחרה בצורת-חיים חלוצית סגפנית זאת מאהבת מרדכי, אלא משנאת המן. אינני יודע אם היא שמעה על הוגה הדעות בר בורוכוב, שתיאר את העם היהודי כפירמידה הפוכה. בזמן שהמבנה הכלכלי של "עם נורמאלי" דומה לפירמידה רגילה, אשר בקדקודה בעלי הון מעטים ובבסיסה רוב העם העובד, אצל היהודים המצב היה הפוך: מרביתם עסקו במסחר, פינאנסים, מדע, אומנות ורק מיעוט קטן בעבודת כפיים, בחקלאות, או בייצור, אבל כמוה, גם אנחנו עלינו ארצה והלכנו לקיבוץ מתוך אידיאולוגיה, למען הפיכתה של פירמידת העם היהודי לרגילה.

כידוע לכל, חנה לא הסתפקה בכך ונכנסה לפנתיאון של גיבורי מדינת ישראל כשהמודיעין הבריטי סייע בידה להגשים את חלומה, לחזור להונגריה ולעזור לאמה ולבני עמה הנרדפים. היא לא היססה לרגע, התנדבה, עברה אימונים כצנחנית וקשרית והוצנחה ביחד עם עוד מספר צנחנים מבני היישוב בשטח שהיה בשליטת הפרטיזנים של טיטו ביוגוסלביה. כנגד כל הסיכויים והרף התנגדותם של חבריה למשימה, ניסתה להסתנן להונגריה הכבושה בידי הגרמנים, נתפשה, עמדה בגבורה בעינויים ולא גילתה את הסודות שהופקדו בידיה, נדונה למוות והוצאה להורג ב-7 לנובמבר 1944.

היא אינה היחידה. שישה צנחנים אחרים מכלל ה-37 שהוחדרו לאירופה הכבושה בידי גרמניה הנאצית, הוצאו להורג, אבל היא הידועה שבהם, בגלל יומנה שניהלה מגיל צעיר (בדומה לאנה פרנק) ושיריה, אותם כתבה כמעט בסתר, אחר עבודתה בשדות-ים. הידוע בהם הוא "אשרי הגפרור", (אשר העניק את שמו לסרט הנ"ל וסרט הונגרי נוסף שהופק ב-2002) שנכתב בקרואטיה, זמן קצר לפני שחצתה את הגבול להונגריה, אבל גם אחדים משיריה האחרים, הולחנו וזכו לביצוע בידי זמרים ידועים. 

אני מאמין גדול בצירופי מקרים. האין זה צירוף מקרים נדיר, כי אחיה של חנה, גיורא, עלה ארצה באותו יום בו היא יצאה למשימתה הטראגית לאירופה והשניים עוד הספיקו להיפגש ולהיפרד? וגם העובדה, כי אימה, קטרינה, הגיעה לבית הסוהר ממש באותן השעות בה בתה הוצאה להורג, מהווה מקריות מופלאה. צירוף המקרים שלי, הקושר אותי לסיפורה של חנה, התרחש בזיכרון יעקב.

ידידי, הצלם הידוע איוואן בנדה, נוסע הרבה בעולם וגם לארץ מגיע לפחות פעם בשנה, לעתים גם פעמיים. את רוב זמנו בארץ הוא מבלה בעיר האהובה עליו ביותר, ירושלים ולפני חמש שנים אף פרסם ספר צילומים נהדר בשםliving jerusalem, אבל כהונגרים רבים, איוואן אינו מסוגל ללמוד שום שפה זרה. במסגרת טיול שערכנו פעם לזיכרון, נכנסנו גם לבית הכנסת שנבנה ב-1886. השמש ניגש אלינו ושאל, אם הוא יכול לעזור, אבל אמרתי לו, כי לדאבוני ידידי אינו דובר עברית, או אנגלית.

להפתעתנו, התברר, כי גם  השמש הוא ממוצא הונגרי ואיוואן קיבל הסבר ממצה על תולדות המבנה. הוא אף הדליק עבורו את כל אורות ביה"כ, כדי שיוכל לצלם. מכאן התגלגלה השיחה אל מוצאו של השמש ועל קורותיו במלחמה. כמוני, גם הוא עבר את אותה התקופה בבודפשט, אבל אני הייתי אז ילד, בעוד שהוא, המבוגר ממני, הסתובב בעיר עם ניירות `אריים` והשתתף בפעולות הצלה. לדבריו, לבוש מדים של חייל הונגרי, הגיע פעם לבית הסוהר בשדרות מרגיט ונפגש עם חנה סנש. הוא הציע לה להבריחה אל מחוץ לכלא בעזרת המכונית הצבאית עם נהג שהמתינה לו בחוץ, אבל היא סירבה להצעתו.

בדיעבד, אמר השמש, אולי מוטב, כי זאת הייתה החלטתה, כיוון שכאשר יצא משערי הכלא, מצא, כי הנהג נבהל כנראה וברח מהמקום. בכך הסתיימה מעשייתו האגדית של האיש. שנינו הקשבנו נפעמים והרהרנו בקול רם, מה היה אילו..., אבל כמובן, לא הייתה לנו כל דרך לאמת אותה.