לפני חודש וחצי הלנתי על היעלמותה של אי.אר מהמסך ועל הפיגור שלנו מול ארה"ב, והנה, ממש כאילו מישהו שמע אותי, הגיעה העונה ה-13 להולמרק והיא תשודר מדי ערב ב-20:15 ולמחרת בשידור חוזר. אז מי שרוצה לצפות שיזדרז כי תוך חודש העונה תיגמר ונצטרך להתחיל לחכות לעונה 14.

מכיוון שעל אי.אר כבר כתבתי, אני מנצלת את העיתוי כדי לכתוב על סדרת בית חולים אחרת, "האנטומיה של גריי", כמו שהבטחתי לה כבר מזמן שאעשה.

 
בניגוד לאי.אר, שמנסה להציג תמונה מציאותית של בית חולים ומדגישה את הפן המקצועי של גיבוריה יותר מאשר את הפן האישי, "האנטומיה" ויתרה מראש על כל ניסיון כזה והיא נעה על הציר שבין קומדיה רפואית לאופרות סבון שמתרחשת על רקע של בית חולים, תלוי באיזו עונה אתם צופים. עונות 1 ו-2 היו קומיות יותר, 3 ו-4 סבוניות יותר ובעונה 5 (שתעלה מתישהו ביס) עושה רושם שהסדרה חוזרת לשורשיה הקומיים.

  
הנה חלק מהדמויות שמאכלסות את הסדרה: הגיבורה הראשית היא מרדית גריי, שסיימה את לימודי הרפואה ומתחילה התמחות בכירורגיה.

 
שם הסדרה, האנטומיה של גריי, דו משמעי, שכן מצד אחד הוא מתייחס אליה,  ,Meredith Grey ומצד שני יש בו אזכור לספר רפואה קלאסי מ-1918 שעניינו אנטומיה ושמו Gray's Anatomy על שם הנרי גריי, מחברו. מרדית היא אולי הגיבורה הראשית וככזו מקבלת את הזכות לכבד כל פרק בקריינות דרמטית בתחילתו ובסופו, אבל היא בין הדמויות הכי פחות חביבות עליי. ראשית, יש לה קול מאנפף. שנית, היא מעצבנת ושלישית, היא עושה מכל זבוב פיל ומציקה לכולם בלי סוף עם הבעיות שלה.

מגניבה ממנה פי אלף היא חברתה האסייתית כריסטינה יאנג. כריסטינה זו היא המקבילה הנשית להאוס: צינית,  מכורה לעבודה, שונאת אנשים ונהנית לחתוך בשר חי. ככל שהפציעה קשה יותר האושר שלה רב יותר. כדי לזכות בזכות להחזיק אזמל כריסטינה  לא תהסס לשחד את מי שצריך, להתחנף למי שאפשר, לעשות מניפולציות או למכור את אמא שלה. אם מרדית אחראית לרגעי הדרמה, כריסטינה היא ללא ספק ההפוגה הקומית. אנטיתזה לכריסטינה היא איזי סטיבנס הבלונדה. בעוד שלכריסטינה אין בגופה ולו עצם אחת של אמפתיה, איזי היא כולה הזדהות ועיניים דומעות מחמלה. איזי תמיד מזדהה עם המטופלים שלה ולוקחת כל מקרה באופן אישי, מה שמסבך אותה עם עניינים פעוטים כגון מדיניות בית החולים ואתיקה רפואית.

אישית, בתור מאושפזת, הייתי רוצה את איזי בידיעה שהיא תהפוך עולמות בשבילי, אבל בתור דמות היא קצת מעיקה. יש גם בנים. אלכס קרב הוא מתמחה נוסף, לא הכי מבריק, לא נחמד במיוחד ויושב בנישת הדון ז'ואן המניאק שלא מתקשר למחרת בבוקר. מהצד השני ישנו ד"ר ג'ורג' אומאלי שהוא כולו תום, מסירות וטוב לב והוא כמובן משיג הרבה פחות זיונים מאשר קרב כי בחורות הרי אוהבות מניאקים. האחראית על עדר המתמחים היא מירנדה ביילי המכונה הנאצית. מדובר בגמדה שחורה (כלומר אישה בעלת קומה נמוכה ממוצא אפרו-אמריקאי) עם פה בגודל של מכלית נפט, קצב דיבור של מכונת ירייה ואטיטיוד של מלכת סאדו. ד"ר ביילי תמיד יודעת להגיד את הדבר הנכון, לכל אחד ובכל מצב.

לא חשוב אם זו מתמחה היסטרית, מנהל בית החולים הנרגן, חולה שלא משתף פעולה או בן זוג עצבני. ביילי תמיד תדע לבחור בטון הנכון (אמפתיה  או זלזול), להגיד את הדבר הנכון וליישר את כל ההדורים. גם ביילי אחראית לצד הקומי של הסדרה. הירידות שלה על המתמחים הן מהדברים המצחיקים ביותר ואף פעם לא נמאס לי מהן. להלן דיאלוג מייצג מן העונה הראשונה. דיאלוג אמרתי? סליחה. זה מונולוג. כל הטקסט הוא של ביילי.

יש לקרוא מהר ובמבטא דרומי.

תפסיקו לדבר.

כל מתמחה רוצה לבצע את הניתוח הראשון שלו, אבל זאת לא העבודה שלכם.

אתם יודעים מה העבודה שלכם? לרצות את האחראי שלכם.

אני נראית שמחה? לא. למה? כי המתמחים שלי בכיינים.

אתם יודעים מה יגרום לי להיות שמחה?

אם אקבל צוות חירום, אם מישהו יענה לביפר הטראומה וידאג שתוצאות המעבדה יסופקו, ואם יהיה מישהו למטה שיתפור פצעים.

אף אחד לא יחזיק אזמל עד שאני אהיה שמחה כמו מרי פופינס.

למה כולכם עומדים שם? זוזו!

לסיכום: מי שמחפש דרמה ריאליסטית שיצפה באי.אר. מי שלא אכפת לו לצפות בסדרה עם דמויות סטריאוטיפיות, מוקצנות, שלא ממש מתפתחות במשך העונות ולא מדברות כמו בעולם האמיתי, אבל מספקות הרבה רגעי הנאה, רומנים במקום העבודה וסיפורים אנושיים מוזמן לסיאטל גרייס.

לבלוג של הצופה