הציפיות שלי כלפי אלבום בעברית של רות דולורס וייס (להלן רד"ו) החלו כשנפלתי ברשת הכאבים המתוקים של אלבום הבכורה. "כל מה שרד"ו הבטיחה טרם צאת האלבום התממש בו ובגדול", כתבתי אז (2004), "פרט לעניין אחד קטן: האנגלית. הייתי... מאוד שמח לראות יוצרת מדהימה כמו רד"ו עושה את זה בשפת התנ"ך... הטקסטים הנהדרים שלה... גורמים לי להזיל ריר במחשבה על איך היה נראה אלבום שלה בעברית. אני מקווה כי יימצא מישהו שיואיל לשכנע, לעזור (אולי גם לממן) לרד"ו להקליט את האלבום הבא שלה בעברית, מתוך אמונה ותחושה, שבעברית היא תיצור ותישמע לא פחות טוב, אולי אפילו יותר טוב...".

נביא בעירו, אה?  ארבע שנים אחרי, והצליח לי - אני מודה שמהרגע שיוד קוטנר הצעיר הודיע לי שרד"ו עומדת להוציא אלבום חדש, בעברית, תחת הכותרת "בעברית", התחבטתי עם עצמי איך האלבום הזה יישמע. כלומר, לגבי הקו המוסיקלי היה ברור שהוא יישאר דומה לאלבום הראשון, אותו חיבור מפתה של בלוז וג'אז, פסנתר וקונטרבס, רות ויהוא. אבל המילים, הו המילים, איך הן תיראנה?    המחשבה הראשונה הייתה שירי משוררים, שבטוח ייתפרו נפלא על רד"ו. מצד שני, מדובר ביוצרת, והיא בטח תרצה לכתוב מלים. המחשבה השנייה היתה בלוז בעברית, דוגמת העבודה הנפלאה שעשה דויד פרץ ב"העברה: אופקים" שלו.

בסופו של דבר הייתי צריך לחכות שהאלבום הנהדר, עם המלה "בעברית" בפונט תנכ"י עליו, יגיע אליי הביתה כדי להבין שהביטוי "עושה את זה בשפת התנ"ך" לא היה מדויק כל-כך מעולם. הגם שיש באלבום שני שירים מופלאים של משוררות נהדרות ("משירי ארץ אהבתי" של לאה גולדברג ו"היה נא טוב אליי" של רחל), המשוררת האמיתית היא רד"ו עצמה, שכותבת בדרך שאיש לא כותב בעברית, ואחראית על כך שהאלבום הזה מיוחד לא רק בגלל השירה המיוחדת שלה, הלחנים שלה, העיבודים שלה, אלא בראש ובראשונה בגלל המילים המופלאות.

כל הקוצים היפים וציפורי הטרף ליוו אותי
שוב
אני בדרך
אל עיר תחת הילה אדומה

כל הקוצים היפים וציפורי הטרף
חוט של רעב נמתח בינם לאדמה
וגם אני נקשרת
שבע בארות וצמא
("באר שבע")

כי מי כותב כך על באר שבע או אשקלון (מי בכלל כותב על באר שבע או אשקלון?), מי כותב על קיץ ושמש, מי נהנה מהטבע ("קיקיון ושיטה מלחשים מזימה עתיקה מהם"), מהמדבר, מהארץ. מי מתכתב כך עם קהלת ("המקום שלי תחת השמש בכל מקום שבו אהיה..." ב"גיליתי שמש"), ומי מלחין בכלל את קהלת. מה הפלא אם כן שרד"ו בחרה לשיר את "משירי ארץ אהבתי", שיר שכל-כולו אהבה-שנאה לארץ ישראל, ואיך שהיא שרה אותו...

"אני שומעת מינגוס ובאך... טום וייטס בעל השפעה מכריעה על החיים שלי, קיומית לפני מוזיקלית. הקשבתי לאלבומים שלו שנים, נראה לי שאפשר להבחין בזה..."     

(רות דולורס וייס מספרת על ההשפעות שלה לקוואמי ב"הקצה")

איך שהיא שרה הוא ללא ספק עניין שמרתיע את הנפשות הרכות, בוגרות גלגל"צ שמזדמנות לפתחה. בין אם תשוו אותה לטום וייטס, לג'ואנה ניוסאם או כל אחד אחר לצורך העניין (ובלבד שתבחרו נכון), תקבלו אמנים שלא נגישים, שצריך מידה רבה של סבלנות וסובלנות כדי להקשיב להם, אבל כאלה שאם גילית אותם, באמת גילית שמש. ורות, כיאה למי שיונקת מהבלוז והפולק האמריקאי, לא מתנחמדת ולא מעדנת, היא לוקחת את אלה ומעלה אותם לארץ, משזפת אותם בשמש המזרח תיכונית, מייזעת אותם בקיץ הישראלי. לפעמים היא מרשה לעצמה מעט גוונים מזרחיים ("באר שבע"), ערביים אפילו ("אשקלון") אבל מיד היא מסתייעת בפסנתר ובקונטרבס של יהוא ירון לקחת אותנו למחוזות הג'אז ("שיר נחמה") או אפילו הטנגו ("שיר תקווה").

אחרי שמסירים את המסכות והמחסומים מגלים שבבסיסו של אלבום יש כאן אוסף של לחנים נהדרים, עם מלים יוצאות מן הכלל, והכל בעיבוד מינימליסטי אבל סוחף. יש כאן שיר אהבה מופלא כמותו לא שמעתי זמן רב, יש כאן שיר תקווה יוצא מן הכלל שסוחט ממני דמעות, יש כאן שיר נחמה מלטף ומחבק. ויש, כמובן, שתי גרסאות כיסוי מופלאות - האחת ל"משירי ארץ אהבתי" והשניה ל"היה נא טוב אלי" של רחל, שמעולם לא נשמעו כה מדכאות, כה שבריריות וכה קשות לעיכול כמו בגרסה של רות. לעתים נדמה כי זו הייתה כוונת המשורר(ו)ת, ושהלחנים והעיבודים המקוריים חטאו במידה רבה למקור. טוב, אם כך, שהגיעה רד"ו, וברגישות ובחוכמה שלה החזירו את השיר למקורות.

קוואמי:  איך את רואה את השימוש שלך בשפה העברית?

 
רות:  התעסקתי הרבה ביכולת לדייק בשפה... הייתי מאוד מסתבכת עם זה... זה היה דורש מאמצים על-אנושיים... לבטא את המציאות הפנימית שלי בטקסט.

(רות דולורס וייס מתארחת אצל קוואמי ב"הקצה")

כתבתי בעבר שיש משהו בעברית שהוא קשה יותר, חושפני יותר, אמיתי יותר. רד"ו צולחת את המעבר הזה ללא קושי. כפי שכתב פעם אביתר "הרצון לדייק במלים תכונה מרגיזה מאוד", אבל כשהמלים מדויקות, ועוד יותר כשהלחן מולבש בדיוק על המלים, התוצאה היא אמת שיופיה אינו ידוע, שבמעט אלבומים פוגשים. ולכן אולי התחושה המוזרה הזו של התפעלות, התפעמות, שמאפיינת את אלו שנופלים ברשתה של רד"ו. ולכן אולי למסתכלים מהצד, מי שלא חפר וגילה את האוצר הסמוי מזה, נראה הכל כהתלהבות יתר, אולי פלצנות אפילו.

בן שלו כתב, ולצערי/לשמחתי אני לא יכול לנסח את זה טוב יותר "יש לא מעט רגעים באלבום... שגורמים לפה להיפער, ללב להיפתח, לעיניים להביט על העולם בצורה קצת אחרת, ובמצבים מסוימים גם לדמעות לערפל את שדה הראייה". אז נכון שלא מדובר בדיווה, שאין לה את היכולות הקוליות הצלולות של ריטה או מירי מסיקה. אבל איפה הן, ואיפה היא, שעם הצרידות שלה וההישנקות שלה והעליות והירידות בקול גורמת לך לצחוק, לבכות, לחשוב. מסיקה הרי יכולה להקליט גרסת כיסוי של כל שיר, לכסות אותו בפלקט שטוח ובנאלי (ע"ע "ככה זה" לברי סחרוף). רד"ו, לעומת זאת, מספרת שנדרשו לה "30 או 40 ניסיונות" עד שהצליחה לשיר את "משירי ארץ אהבתי" עד סופו בלי לבכות (ושומעים את זה בהקלטה).

במידה רבה, מוסר ההשכל של לאה גולדברג ב"משירי ארץ אהבתי" הוא גם מוסר ההשכל של האלבום הזה. שווה לסבול אלבומים בנאליים, אמנים משעממים, שירים נטולי מעוף כל השנה, כדי לזכות בשבעה שירים של אביב ופריחה וחלונות פתוחים (ואצל רד"ו באלבום יש כמעט כפול מכך). וב"בעברית" יש אביונות וכאבים, חרפות וזוהר, והכל ארוז בשיר ומנוגן עלי תיבת נגינה, ויש ללקט אותו לשמור למזכרת, כי סגריר וגשמים מחכים בהמשך. במידה רבה, האלבום של רד"ו הוא תקווה גדולה, תקווה שמשהו עוד יכול לבוא מתוך כל השקט הזה, מהחושך. ואין יותר טוב ויפה ונכון מתקווה בעברית.

משהו יבוא

משהו יבוא מן האין

יראה מה שאינו עדיין

מה שאינו עדיין

מן השקט הזה

שבור, יגע

מן השקט הזה

כבד, מתגעגע

מן השקט הזה שאינו פיכח ואינו הוזה

מן השקט הזה ישתמע דבר

ישתמע דבר

("שיר תקווה")

(בעברית, רות דולורס וייס, אנובה)

לבלוג של שגיא נאור