איש אינו אוהב ללכת ללוויות, אבל השבוע השתתפנו עם אשתי, דומעים וכואבים, באחת המזעזעות ביותר שאי-פעם חווינו. אם המסרבת להשלים עם אבידתה וזועקת לשמיים בקולי-קולות קורעי-לב, אב שכתפיו שחו וכל גופו כורע מנטל האסון, בעל הלום מצער, חמישה ילדים המספידים אחד-אחד את אמם וממררים בבכי, אחות, אח ושבעת ילדיהם מתייפחים, המנסים לשווא לשלוט ברגשותיהם, מאות חברים, מכירים ומוקירים, שבאו כולם ללוות לדרכה האחרונה את טל בת ה-47 שאחר מאבק גבורה של שנים, הוכרעה לבסוף על-ידי מחלתה הממארת.

את טלי ואחותה פזית הכרנו מגיל צעיר, כשהגיעו עם הוריהן להשתתף בימי הולדת ושמחות אחרות של ילדינו. לאחר מכן, החיים הפרידו בינינו ורק לעתים רחוקות נפגשנו, אבל הוריהם, חברינו הטובים, תמיד סיפרו בגאווה על המשפחה לתפארת שהקימה וצילומי נכדיהם הגדלים והולכים עברו מיד ליד. מי שיער לעצמו שאסון כזה יפקוד את ידידינו ובמקום שהילדים ילוו את הוריהם למנוחות בשיבה טובה, תיקטף טלי בשיא פריחתה.

מאז הספקנו כבר לבקר את המשפחה האבלה בביתה המרווח והמעוצב להפליא. לא אומר, כי באנו לנחם, כי איך אפשר להינחם אחר אסון איום כזה, אבל עצם השיחה עמם על אבידתם, ההיזכרות באירועים משפחתיים שמחים, השכיחה ולו לרגע, את צערם ונדמה היה, כי טלי נמצאת במחיצתנו. ואולי ריחף רוחה באמת בקרבנו, הרי יותר מכל היה זה ביתה. היא ובעלה חלמו עליו ואחר הקימוהו, הם יחד בחרו את הרהיטים, התמונות על הקירות, את כל האביזרים, הם תכננו ושתלו את הגן הנהדר, אבל היא, אם המשפחה, הפכה אכסניה זאת לבית חם ורוחה לא ימוש מבין קירותיו כל עוד יעמוד הבית על תילו.

מנהג יהודי יפה הוא ניחום האבלים. כאשר סיפרתי עליו לידידה שאיננה מבני עמנו, היא קנאה בנו וציינה בצער, כי מנהג זה פס מארצה.

מותו של בן משפחה הוא תמיד אירוע טראומתי, אבל כאשר נפרד מעולמנו מישהו בדמי ימיו, המכה הניתכת על השורדים, גדולה שבעתיים. אינני מאמין בחיים אחר המוות (ביטוי בעל סתירה פנימית), בגלגול נשמות, בגן עדן - אליו הייתה טלי בוודאי מגיעה אם היה קיים - בכך, כי נפשנו שורדת אי-שם אחר שמעטפתה הפיזית, גופנו, מסיים את תפקידו, אבל גם אם המוות לא היה מהווה סוף פסוק והאדם היה ממשיך להתקיים בישות אחרת, במימד שונה, הצער התהומי אחר הסתלקותו מהעולם הזה לא היה קטן יותר. הרי אנו מבכים לא רק את הנפטר, אבל את עצמנו. לפתע נפער חלל בעולמנו, נגדע אבר מאברינו, אנו הופכים לנכים, חסר חלק מאתנו - וככל שאהבנו יותר את הנפטר, חלק זה גדול יותר -  ומעתה ועד שיקיץ הקץ גם על קיומנו אנו, חלל זה לא יתמלא לעולם.

עם זאת, לא אוכל להסכים עם ההצהרה, כי אן טעם לחיינו. כולנו, גם הרך הנולד שלא זכה להגיע לבחרות, גם העובר שמת ברחם אימו ולא כל שכן אדם שבמהלך חייו נגע בחייהם של אלפים רבים, משפיעים על הסובבים אותנו. גם היתקלות קצרה ומקרית באדם אחר ואף התבוננות מרחוק באורח חיינו, התנהלותנו, התנהגותנו, הדרך בה אנו מחנכים את ילדינו, הצורה בה אנו מתקשרים עם הסובבים אותנו, משפיעים על זולתנו. אנו משנים, מרגשים, מרגיזים, משמחים, מעציבים אותם, מפרים את חייהם, מעוררים את מחשבותיהם, מכוונים את צעדיהם, משפיעים על החלטותיהם.

לא קיימים אנשים יותר חשובים ופחות חשובים. לכל אחד מאתנו השפעה כל שהיא על היקום מסביבנו ואיש אינו מסוגל למדוד השפעתו של מי גדולה יותר, מכריעה יותר. בפיזיקה קיים מונח הנקרא "אפקט הפרפר", המציין את העובדה, כי משק כנפי פרפר עשוי ליצור שינויים זעירים המתגלגלים והופכים לשרשרת מאורעות בקנה מידה גדול. אם הפרפר לא היה מנפנף בכנפיו, מאורעות אלה לא היו מתרחשים. המשל מתאים במיוחד לפרפר, באשר רוב סוגי הפרפרים חיים `רק` כשבועיים, שלושה, אבל תקופה זאת נראית קצרה רק עבורנו, הם חווים בה את מלוא מסכת החיים.  

השבר על אובדן יקיר עצום, נורא ובלתי נתפס עבור אלה שהתמזל מזלם ולא חוו אותו בעצמם. תחילה נדמה גם, כי הוא בלתי ניתן לגישור, אבל אני מקווה, כי המשפחה השכולה תוכל למצוא נחמה פורתא בעובדה, כי חייה של טלי לא היו לשווא. לא רק שהגנים שלה ממשיכים להתקיים בילדיה, אבל מעבר למעגל הפנימי של משפחתה והמעגל הרחב של ידידיה, נמצא מעגל רחב עוד יותר של אותם האנשים הרבים שחייה, אישיותה, עצם קיומה של טלי נגעו בהם והשפיעו עליהם. לטובה יש להניח.

לולא הייתה חיה ולולא הייתה כזאת כמו שהיא הייתה, העולם היה עני יותר, פחות יפה ופחות ססגוני.