כל יציאה לאוויר של ספר בעברית על קולנוע ישראלי היא חגיגה. מעטים עוד יותר הם הספרים שמציגים את מאחורי הקלעים של עשיית הסרטים ובעיקר את מה שעמד בראש הבמאים כשהם חשבו לעצמם ותכננו כיצד הם רוצים שהדברים ייראו ולמה הם התכוונו. מעטים עוד יותר הם הספרים שאת מלוא תשומת הלב נותנים למבע הקולנועי ולאסתטיקה של הסרטים. ספר אחד כזה יצא לחנויות הספרים בשם "קרחונים בארץ החמסינים - הקולנוע הישראלי החדש. שיחות עם במאים" של פבלו אוטין (בהוצאת רסלינג). ספר זה מציג ראיונות עם במאים ישראלים על סרטים שהופקו מאז תחילת שנות האלפיים ועד ימנו.

 היעדרם של ספרים שכאלה, שמציגים את דברי הבמאים, נובע בעיקר מהגישה האקדמית - המחקרית שלא מייחסת חשיבות למה התכוונו הבמאים, התסריטאים והעורכים של הסרטים. לפי גישה זו, מה שלמדנו ושאותנו שאלו לא מעט בבתי הספר השונים, "למה התכוון המשורר", אינה גישה נכונה לחקר סרטים. זאת מכיוון שהטקסט נתפש כמהווה "טקסט תרבותי" המהדהד את התרבות של היוצרים ולא סתם הלך רוח חסר אחיזה של איזה במאי שהזה הכל ממוחו הקודח מבלי להתייחס לתרבות שבה הוא חי ובה הוא מתנהל.

גישה זו החלה לקבל תאוצה עם הכרזתו של רולאן בארת (בסוף שנות השישים) על "מות המחבר". לדידו, מי שמכונה מחבר הינו למעשה כותב, שפשוט מחבר בין פיסות שונות של חומרים תרבותיים קיימים כבר. הוא למעשה מרכיב פאזל של טקסט תרבותי מחומרים קיימים. לטענתו של בארת, מי שנולד עם מותו של המחבר הוא הקורא, שעליו באופן מטפורי נכתב הטקסט או מוקרן הסרט. לכן, כשהטקסט עוזב את הכותב, הקורא הוא זה שעושה את החיבורים על פי הבנתו הסובייקטיבית את הדברים. באותו אופן עושה הצופה, שמפרש את הסרטים על פי התפישה שלו את מציאות החיים ועל פי ההקשר הספציפי, התרבותי והחברתי, בו הוא נמצא.

על כן, לא יעזור לבמאי, לתסריטאי, לעורכים השונים ולמפיקים גם אם הם ראו את הדברים באופן שונה ואחר מפרשנות הצופים. גם לא חשוב לבחון את הביוגרפיה של היוצרים. זה מוכח שוב ושוב שבזמנים ובמקומות שונים אותו טקסט נקרא ונתפש בצורה שונה. טיעון זה עוד יותר רלוונטי לגבי יצירתם של סרטים, בהם ישנו תהליך מורכב ופוליפוני של ריבוי קולות - של עורכים (של סאונד ותמונה), של תסריטאי, של במאי, של צלם, של מפיק וכמובן גם השחקנים, שיכולים לעשות דברים שונים עם אותם הטקסטים. כך שלכל אחד יכולה להיות אמירה ופרשנות אחרת לדברים. זהו ריבוי שלא ניתן לייחס לו יוצר אחד ויחיד. ובכל זאת, אוטין מייחד מקום חשוב לבמאים בספרו.

אז למרות ההכרזות של בארת ולמרות הגישות המחקריות, בכל זאת מעניין לשמוע מה התכוונו הבמאים, ולמרות שישנם לא מעט במאים בספר שטוענים הם בעצמם כי רק בדיעבד ובמרחק הזמן ולאחר מעשה הם יכולים לראות את ההקשרים, ואת הפרשנות השונה לדברים, שלמעשה הייתה כנראה קיימת בתת-מודע שלהם בעשייתם.

חשיבותו המיוחדת של הספר היא בהעלאת שאלות ובבחינה מתמדת של האסתטיקה הקולנועית, שבה מתמקד אוטין בשיחותיו עם הבמאים. תחום זה לרוב נעדר ממחקרים על קולנוע ישראלי ובניתוחים שונים שנעשים עליו, כיוון שיש תחושה בקרב מבקרים שאינם קרובים לתחום חקר הקולנוע כי הנרטיב הוא העיקר, שבו מתעסקים אלו המנסים להבין ולנתח אותו, אולם למבע הקולנועי חשיבות עצומה - הוא חלק מהותי מהשפה הקולנועית. בלעדיו זה כמו לנסות לדבר ולתקשר עם אחרים בלי עיצורים, תנועות, הברות והבעות. על כן, העלאתם לדיון של המבע והאסתטיקה בספר היא חשובה מאין כמוה.

כך, הספר מספק לקוראים שאינם שמים בדרך כלל לדברים כמו תנועות מצלמה, נקודות מבט, זוויות מצלמה ואף עיסוק בפנטזיה ובריאליזם בקולנוע, שיעור מעולה באיך משתמשים בשפת הקולנוע באופן מוצלח.

הספר מספק גם את החוש המציצני שבאדם. אין ספק, זה נורא מעניין לקרא מה היה שם מאחורי הקלעים. וזה לא דבר רע. כבר לא צריך להתנצל על כך. הדבר הפך למשהו שקיים בהמון מקומות במדיות השונות. נדמה כי כעת חוש מציצני זה התפתח באדם המודרני, ובייחוד בצופה הטלוויזיה. הם פיתחו תיאבון רב לזה, כשהפכו רעבים מתמיד לקצת מציצנות, בשל המבחר הרב שיש בתכנים הטלוויזיוניים. ואין מה לדאוג, הם גם בלי ספק מסופקים כעת היטב בזכות רובן של התוכניות בטלוויזיה שמציגות תוכניות ריאלטי או סתם מציגים את מאחורי הקלעים של התכנים. ספר זה ממשיך את אותה המגמה של הצגת אחורי הקלעים של הכנת סרטים. 

אוטין מתחיל את הספר במבוא על המצב הקולנועי העכשווי. במבוא זה הוא למעשה ממשג את הקולנוע העכשווי באופן דיכוטומי על פי משתנה אחד ויחיד- הפוליטיקה בסרטים. ההמשגה היא על פי קולנוע בעל אמירה פוליטית ברורה, ישירה וטעונה או קולנוע שאינו מתעסק בפוליטיקה באופן ישיר, או בעל אמירה פוליטית סמויה, משתמעת. לשם כך, הוא משתמש במטפורה של הקרחון, שמייצג את המשתנה הפוליטי, על פי המבנה של הקרחון. לדידו,

"ידוע שהחלק העליון של קרחונים, זה הנראה לעין, הנה רק הקצה, חלק קטן ביחס למה שנמצא מתחת למים ונעלם מהעין. מי שמתקרב לקרחון רואה את הקצה שלו, אך אמור להרגיש, או לדעת, שמתחת לקצה הקטן והבולט, קיימת מסה גדולה וכבדה שמחזיקה אותו. כשצופים בסרטים הישראלים של העת האחרונה מרגישים דבר דומה" (אוטין, עמ' 13-14).

לטענתו, סרטים כמו "בופור", "ביקור התזמורת" או "חופשת קיץ" מטפלים בנושא פוליטי (בהתאמה, בטחוני, לאומי ודתי) תוך הימנעות מלתקוף זאת באופן ישיר. אלו מציגים סיפור מצומצם ונוקטים באסתטיקה של צמצום. אלו מייצגים את הקרחון, שמציג רק את הפן הפוליטי מעט מאוד, אולם מתחת לפני השטח נמצאת המסה הגדולה שלו. זאת לעומת הקרחון ההפוך, ששייך לסרטים ישראלים פוליטיים ברורים.

לי יש לי בעיה עם גישה זו, כיוון שהמשגה דיכוטומית תמיד מאבדת משהו שנמצא שם באמצע, אותו צריך בכוח לכפות למקום אחד מבין שני הצדדים. בנוסף, כיוון שגישתי היא ש"הכל הוא פוליטי", כי בכל עשייה חברתית ותרבותית יש אמירה חברתית, שהיא פוליטית, לכן לא צריך לבחון או לנהל מדד פוליטי מסויים, שנדמה שנוצר בספר זה - של מה יותר פוליטי ומה פחות פוליטי או מה יותר סמוי ומה יותר גלוי. לכן, הבחינה האם סרט זה או אחר הוא פוליטי באופן ברור או סמוי היא בעייתית. לטענתי, משתנה זה אינו צריך להיות המשתנה שמגדיר את הסרטים.

הספר מחולק לארבעה פרקים, המחולקים על פי ההיבטים הפוליטיים שלהם: בפרק הראשון ישנם ראיונות עם הבמאים של הסרטים אותם מכנה אוטין "סרטי ההתנתקות", שלכאורה מתנתקים מהצגת ההיבט הפוליטי באופן ישיר וברור. הם רק באופן עקיף מתעסקים עם הפוליטיקה - אלו הסרטים "הקרחוניים" - "בופור" (יוסף סידר), "ביקור התזמורת" (ערן קולירין) ו-"חופשת קיץ" (דוד וולך).  הפרק השני מציג ראיונות על הבמאים של הסרטים שמציגים את "הקרחון ההפוך" - סרטים בעלי תכנים פוליטיים-חברתיים ישירים וטעונים כמו "אור" (קרן ידעיה), "וסרמיל" (מושון סלמונה), "מחילות" (אודי אלוני) ו-"ללכת על המים" (איתן פוקס). הפרק השלישי עוסק בסרטים ישראלים שמתעסקים עם הנושא הפנטסטי - שיש בהם מימד כלשהו של פנטזיה. הפרק הרביעי עוסק במה שמכונה "דור שנות ה- 90 ממשיך להתפתח. הוא מציג ראיונות על הבמאים של הסרטים "שנת אפס" (יוסף פיצ'חדזה), "הכלה הסורית" (ערן ריקליס) ו-"אביבה אהובתי" (שמי זרחין).

גם סוג של בונוס קיים בספר - ישנו "מונחון" שמציג מונחים שונים ששייכים לשפת הקולנוע, מונחים שהבמאים הציגו בשיחות והם מפרשים על מה הם דיברו. אם דיברנו על זה שהספר מלמד קצת על השפה הקולנועית, המונחון עוזר למשג את השפה ולהבין עוד קצת על מה כל המהומה. מונחים כמו "גאמפ קאט", "נקודת מבט" (POV), "דיזולב", "זום", "לונג שוט", "סטוריבורד" ועוד. רק מוזר שבין המושגים פתאום מופיעים גם שמות של סרטים או של מלחינים, ובמאים כמו טרנס מאליק, רובר ברסון, ז'אק טאטי ועוד.

חבל גם, וזו ביקורת שמתאימה לכל ספר שיוצא בהוצאת רסלינג החשובה, הוא שאין אינדקס למושגים ולשמות של סרטים ושל במאים, שהוזכרו במהלך כל הספר.

ואם אסכם, אוכל רק לטעון כי זהו ספר חשוב ומעניין שכל חובב קולנוע צריך להחזיק בביתו.

לבלוג של טי-וי ישראל