אכן נאלמתי לאחרונה אבל לא בגלל שנעלמתי, קשה לי לחזור על דברים שצפיתי מראש, או להיות מאלו שאמרו מאז קיץ 2006 כל מה שקשור למיגון העורף ולהתרברב "אמרתי לכם".

נאלמתי כי רבים מחברי וגם זרים לי "נסים" על נפשם בהשמע האזעקה שהפכה את חייהם לפתע והכל נראה זניח וחסר חשיבות, מספיק לי המראות של האנשים המבוהלים שלפתע משתמשים בכישורי הריצה שלהם להציל את עצמם ולכן זה לא הזמן לסיפורים מעברי,עברכם או מעתיד של כל אחד מאיתנו, אני מרגישה שההזדהות שלי באה לידי ביטוי (עם כל הכבוד) לא בעוד אחד מסיפורי מיכל.

לעשות "דיאטת" חדשות זו הדיאטה הכי קשה שחוויתי כי לפחות יודעת מה קורה ומנסה ליצור קשר לראות שכולם בסדר והרי "אין חכם כבעל נסיון" ופתאום לי יש עצות לתת לכאורה.

שנתיים וחצי ניסיתי לטפל בנושא הפוסטראומה והיו ימים שחיתי באשליה כי הצלחתי, זה ישנו, זה חקוק, זה קעקוע על לוח ליבי ועם כל הרציונל שבסיבות למה זה קורה קם האמוציונל ומדבר בשפה משלו.