מס' צפיות - 1496
דירוג ממוצע -
ביקורת סרט: "חלון פנורמי"- גבר הולך לאיבוד דרך מרפסת
מאת: מכורה לפופקורן 09/02/09 (19:27)

אפריל (ווינסלט) ופרנק (דיקפריו) ווילר הם זוג צעיר ומבטיח, בקונטיקט של שנות ה-50. עם בית קטן בפרברים, שני ילדים יפים וזוגיות נוצצת, נראים הווילרים כמשפחה המושלמת. אבל הם לא. פרנק חנוק בעבודתו המשמימה והמייגעת, ואייפריל נמקה כשהיא נאלצת להקריב את קריירת המשחק שלה לטובת קרצוף החלון הפנורמי בביתם, שמשקיף לעבר השכונה שפעם ראתה בה את הגשמת כל חלומותיהם.

 

בדיוק ברגע שבו הם מרגישים שהתמונה המושלמת שלהם מתחילה לדהות, מפתיעה אייפריל ומציעה שיעברו לגור בצרפת, כמו שרצו תמיד. שם יוכלו לחיות את החיים הטובים, למצוא עצמם, ובעיקר להצית מחדש את זוגיותם המתפוררת.

 

אבל כמו כל דבר שהוא יותר מדי טוב מכדי להיות אמיתי, גם החלום הזה ממאן להתגשם, כשהווילרים מבינים שקשה להיות אמיצים כשיש להם כל-כך הרבה מה להפסיד.

 

רגעים קשים של מציאות אפרורית, שאינה מרחמת גם על הרומנטיקנים ובעלי החלומות. כזהו "חלון פנורמי". מציאות קשה ואפרורית, כל-כך אפרורית, שהיא אפילו לא מייצרת דרמות. לא מפילה מכות. רק גוזרת את הכנפיים. לאט לאט אייפריל ופרנק הופכים להיות הדבר שהכי חששו ממנו. לאנשים שהם תמיד צחקו עליהם. מבלי ששמו לב, גדר העץ הלבנה הופכת לכלא שלהם.

 

זה מה שהופך את "חלון פנורמי" מרגעו הראשון, לסרט מעיק עד כאב. הוא מעניק לצופים מעט מאוד רגעי חסד ורגעים רבים של תעוקה בחזה. לא קל, לא מבדר. מכביד. רציני. מלנכולי ודרמתי. מההתחלה, ועד לסופו המריר. שגם ממנו לוקח דקה להתאושש.

 

וזה טוב, כי הוא לא נחמד. בכלל לא. אפילו לא מנסה. זורק אמת מכוערת בפרצוף. כזאת שאף אחד לא באמת רוצה להתמודד איתה. אהבתי את זה. אהבתי את הדחיקה הצידה על "בואו נדוש קצת בכמה מאושרים היינו בהתחלה". אין התחלה. אין סוף. יש רק את העכשיו שלא נגמר. או איך אומרים אצלנו? מזוכיזם שליטה.

 

 

קשה להחמיץ את בחירת הקאסט המרתקת. מעניין לראות כיצד אהבת בוסר שכל-כך החמיאה לדיקפריו ו-ווינסלט ב"טיטאניק" מעלה פתאום סימנים של ריקבון. קריצה אירונית?סביר שלא. אבל עדיין.

 

אבל אי אפשר שלא להוריד את הכובע בפני שני היפיופים המפתיעים שאם למישהו היה סוג של צל של ספק שהשניים האלו הם כאן כדי להישאר, מוזמן לאכול את אותו הכובע שהוא הרגע הוריד. עם יד על הלב, השניים מחזיקים על כתפיהם החסונות את כל הסרט, לטוב ולרע, וכך הופכים בעצם את קיומו ליותר ממוצדק, לכמעט הכרחי.

 

הכימיה ביניהם גם ממגנטת וגם שוברת את הלב. הסימביוזה הנפלאה הזו נותנת את אחת מההופעות הדרמטיות הטובות ביותר שנראו השנה על המסך. הכי טובות של שניהם עד כה, ובעיקר של ווינסלט. שהרי אם דיקפריו חב את תפקידו להתפרצויות רגשיות, הרי ווינסלט חבה את שלה למבטים צורבים, לרגעים השקטים, להליכה הכבדה.

 

צר לי על ההתעלמות הכמעט מוחלטת של חברי האקדמיה מהשניים. אני חושבת שווינסלט הייתה ראויה לקבל פסלון מוזהב משלה על זה. נו שוין, לפחות היא כבר מועמדת על "נער קריאה". בואו נקווה שהיא אכן תקבל את מה שמגיע לה.

 

ועם זאת, על אף המחמאות, קשה לי להגיד שאין כאן תחושה של פספוס. שוטים דוממים, מעברי מצלמה חדים, קלוז אפים כואבים על פניהם של פרנק ואייפריל, התקפי זעם עוצרי נשימה, כל אלו מעצימים אצ הדרמתיות, אבל מותירים את הסיפור עצמו מעט תפל. שכאילו נשאר על מעל לפני השטח. יורה חיצים, אבל לא באמת פוגע. פוצע, אבל לא מצלק.

 

כמו ניתוח בחולה אנוש עם סכין למריחת ריבה. יש בו הרבה מילים גדולות. להישאר, לעזוב, לבגוד, לחיות, למות, לאהוב, לשנוא.  אבל יותר מדי פרטים נשארים ריקים מתוכן. למה הם עברו? למה הם ויתרו? איך האהבה פתאום החמיצה?  כל-כך הרבה כבדות, שקשה לראות את המשקל. ואפשר להגיד שראיתי פרקים של "עקרות בית נואשות" שהיו עמוקים יותר.

 

בכל זאת הייתי רוצה לראות אותו שוב. סביר מאוד להניח שאני גם אעשה את זה. ולו רק בשביל ווינסלט המרשימה שגורמת ללב להתכווץ יותר מפעם אחת.

 

ובשורה התחתונה- שחקנים מצוינים, מוסיקה נפלאה, תסריט חד ותחושה קלה של החמצה, יוצרים יחד סרט טוב, שלצערי, יכול היה להיות מצוין.

 

רוצים לפרסם את דעותכם ב"פרשן"? גם אתם יכולים! לחצו כאן

 

גולשים יקרים, הכותבים באתר משקיעים מזמנם בשבילכם, בואו ניתן להם תגובה! כתבו למטה (בנימוס) את דעתכם.

דרג מאמר:          
תגובות למאמר זה לא התקבלו תגובות לקריאת כל התגובות ברצף
אין תגובות למאמר