בית צבי מעלה על בימתו את המחזה "בי מיי בייבי" מאת אמנדה וויטינגטון. המחזה הוצג בלונדון ב1998 והתפרסם בעולם. בארץ לא הוצג אף פעם בתיאטרון מקצועי אלא רק בבית הספר תלמה ילין וכעת בבית צבי. הוא עוסק בהריון מחוץ לנשואין.  

נערה מהמעמד הגבוה נכנסת להריון והוריה אינם יכולים להרשות לעצמם שבמקום מגוריהם יראו אותה במצבה בטרם נישא. האם מעבירה אותה למוסד דתי בו שוהות נערות במצבה עד שיולדות ותינוקן נמסר לאימוץ. המחזה מספר על המתרחש במוסד, על התלבטויותיהן של הנערות, על השאיפה לשמור על התינוק שיולד ועל השמחה ושמירת עליצות הנעורים למרות מצבן הקשה והמיוחד ולמרות ראשית ניצני האמהות שאינם מאפשרים להן להתנתק מפרי בטנן ולמסרו למשפחה זרה.  

המחזה שזור בשירים מלהקות שהיו ידועות בשנת 1964 תקופה בה המחזה התרחש כגון "הרונטז" וה"סופרימז" שאחת הנערות להוטה אחרי התקליטים מהתקופה. המחזה בויים בכשרון רב על ידי אורלי רביניאן שהצליחה לרתק את הצופים בהצגה עם נושא כאוב עם סוף ידוע מראש, מלא רגש, הבנה וגם צער. הבמאית איפיינה טוב ובמדוייק כל דמות ודמות. הנוסח העברי של שיר פרייבך היה שוטף, קולח וטוב. התפאורה של מאיה פלג היתה קומפקטית, פשוטה ויעילה. חדר הבנות שכלל שתי מיטות ובשינוי קל חדר המנהלת עם שולחן העבודה שלה. התלבושות-מירב נתנאל והתאורה-מרטין עדין היו ללא דופי.  

נהנתי מאוד לראות את הבנות הצעירות מגלמות כל אחת טיפוס שונה. כל אחד בעל אופי שונה וגילום התפקיד בצורה שונה. לקוויני- נגה מילשטיין נוכחות בימתית חזקה. משחקה היה חופשי, משוחרר וטבעי. היא היתה מציאותית, כנה, גם חברה טובה וגם קצת אכזרית באומרה את האמת. מארי-רותם רוטשילד משחקה היה מאוד טבעי וברגש רב. היא היתה בדילמה קשה מה לעשות האם לשמוע לליבה האומר לא לותר על התינוק ולדאוג לו באופן עצמאי או ללכת לפי כללים כנדרש מאימה והסביבה בה גדלה וחיה עם הוריה, דבר שפירושו לותר על תינוקה.  

אם הבית -ענת ששון היתה מצד אחד אישה קפדנית, קשה, כפיתית אך מצד שני דאגה לבנות שהיו תחת השגחתה וניסתה להראות להן מה הצד ההגיוני ביותר במצבן. גב' אדמס-אמה של מארי היתה שתלטנית, קפדנית, חושבת שכל מה שהיא עושה הוא לטובת הבת אך גם דאגה למשפחתה בהתחשב במעמדם ואזור מגוריהם. למרות משחקה הטוב ועיצוב יפה של הדמות היתה קצת הגזמה בהתנהגותה. דולורס-נעמה נבט היתה הילדה התמימה, הבישנית, הנאיבית. היא עיצבה דמות סימפטית ומרגשת. שיחקה בהבעתיות, בחביבות, בשמחה ואופטימיות. נורמה-דוריס נמני היתה חולמנית, נבוכה, חוששת. איזה סוג של אהבה היתה זו. שלקחה או נתנה. אצל כולן הורגשו געגועים לבחורים שהכניסו אותן להריון. למרות מה שקרה הן לא הרגישו מנוצלות על ידם.  

לראות או לא לראות: מחזה שלא איבד מהאקטואליות שלו, מלא רגש ותקוה.