כשאדם כוחני נתפס ברשת, הפרפור שלו כולל יריות לכל הכיוונים, שמורכבות מאיומים, או משאים ומתנים, בעיקר. כל שימוש בכח הוא לגיטימי מבחינתו. הוא גם מעז ליזום פניה לכל אחד ולדבר על ליבו.  בקיצור, זה לא עניין לביישנים.

בהתחלה הם מציעים את עצמם תוך דגש על מה שהם יכולים לתת, ולכלוך על האחרים (אני יכולה להציע לכם שישיה; מירית רק מנסה לנקום). בשלב הבא מתחילים האיומים (למיכל- "תחשבי גם על מה שיקרה אחרי המשחק"...לשבט- "יחברו 4 בנים עם 3 בנות ואנחנו נראה איפה אתם תימצאו מאד מהר" לגיא- "זה יחזור אליך גיא"). בשלב השלישי מתחילה הפניה לרגש ("אבא שלי נפטר ביום חמישי, והוא מסמן לי את השמים". דמעות). בשלב הרביעי יש נאום ארוך שכולל האדרה עצמית ("לא לפי אמות המידה שלי. הגיע הזמן ללכת. אני נורא שמחה". "אני מרקע שונה והצלחתי לעשות התאמה...עמדתי בזה בכבוד"), ובשלב האחרון כשנגזר הדין, יש חיוך גדול, ופרידה מהמתמודדים האחרים בחיוכים וליטופים לאותם אנשים עליהם איים דקה קודם. אין שום בחילה באמצעים, ואין שום כנות ויושר.

לדיוה לא היה סיכוי עם גיא, כי גיא חיפש את הנשמות הטובות. הוא לא רק הלך עם הרגש כשבחר במירית על פני דיוה, הוא גם הלך עם השכל.

כל הערבוב הזה מראה לנו שכשאדם דחוי זה לא בגלל תכונות שבו, אלא בשל חוסר התאמה למנהיג הקבוצה. זה הכל. לכן, לעיתים, לא כדאי להתעקש, וחשוב לדעת לעזוב. למיכל ומאיר לא התאים הווי ה"חונטה". בשבט בו האנשים פחות כוחניים, ומנהיג השבט מעדיף יותר דמוקרטיה ויותר "נשמות טובות", מיכל פורחת. אגב, גם בבארו נמצא מי שהעריך את מיכל, בהיותה דחויה- מאיר ואחריו אופיר. תמיד יש מי שמעריך, אבל לפעמים הוא מתחבא מפחד. במקרה של אופיר, לנוכח פסלון החסינות, הוא לא צריך להתחבא.

דיווה יכולה היתה להתחיל מהתחלה בשבט החדש- אותם חיבוקים וחמימות שנתנה לאנשי שבטה, בתחילה, וכך ביססה את מעמדה, יכלו לשרת אותה גם פה, אבל כנראה לא היה לה כח להתחיל מהתחלה. רבים, מסוגה, דווקא כן היו עושים זאת.