מס' צפיות - 1401
דירוג ממוצע -
אלוהי הקטל / בית ליסין - ביקורת
מאת: אלעד נעים 21/02/09 (23:43)

המחזה "אלוהי הקטל" הוא קומדיה סאטירית ונוקבת מאת המחזאית הצרפתייה יסמינה ראזה, אשר עוסקת בהורות לילדים רגילים, בזוגיות מתקדמת של בני זוג שאינם מתקדמים כ"כ, ועל מבוגרים אשר מתגלים כגרועים הרבה יותר מילדיהם.

 

מטרת המחזה היא מתיחת ביקורת על המעמד הבורגני, אולם עולים גם נושאים כגון : הבדלי מעמדות, צביעות, התחסדות, שחיתות, גזענות ועוד, והכל תוך כדי שיחה מנומסת לכאורה בין מבוגרים אינטיליגנטים ובעלי מעמד. המחזה הועלה לראשונה בתיאטרון העירוני של ציריך, ובהמשך הועלה בתיאטראות נוספים בגרמניה, בצרפת ובבריטניה, וכיכבו בו שחקנים מוערכים, ובימים אלו המחזה מוצג בתיאטרון בית ליסין.

 

במרכז העלילה עומדים שני זוגות של הורים אשר נפגשים בעקבות קטטה שפרצה בין ילדיהם, כאשר לאחד מהילדים נגרם נזק גופני. ההורים מנסחים יחד מעין כתב הסכמה לגבי הנזקים שנגרמו ולגבי הילד שנושא באשמה. בני הזוג המארחים מציעים קפה ועוגה כדי לטהר את האווירה, ומתפתחת בין שני הזוגות שיחה הנוגעת אליהם ואל הילדים שלהם, ומעטה הנימוסין אט אט נסדק ומתגלעים חילוקי דעות ביניהם. לפתע אף אחד מהם אינו מעוניין בסיום הפרשה במהירות, והויכוח ביניהם מתלהט תוך כדי שתיית אלכוהול ותוך החרבת דירתם של הזוג המארח, ולמעשה מתגלה האלימות מצד ההורים שהיא כאין וכאפס לעומת זו של המבוגרים. כמובן, נכרתות בריתות בין הנוכחים ממניעים אפורטוניסטיים רגעיים, והם משפילים זה את זה וכמעט שאינם בוחלים באמצעים על מנת לזכות בתחושה טובה ועל מנת לתבוע את מקומם.

 

אמנם במחזה ישנן רק ארבע דמויות, אך הן בהחלט מייצגות מיקרוקוסמוס של התרבות המערבית. האירוע הנקודתי בין שני הילדים מתפתח לסכסוך בין ההורים שכולל אלימות ומתקפות הדדיות. כמו כן, המחזה מציג תמונה פסימית לפיה ישנה התפרקות ערכית ומוסרית של ההורים, שמקרינה באופן ישיר על התנהגותם של הילדים. בסיכומו של עניין מדובר בקומדיה, אך דווקא בשל כך היא מצליחה לדקור באופן כואב יותר ולהציף את הביקורת ואת המסר ביתר שאת.

 

הבימוי של הלל מיטלפונקט היה טוב מאוד בכך שהיה קצבי ע"פ התרגום הקולח של דורי פרנס, וכל אחת מהדמויות עוצבה כהלכה ובמדויק. בנוסף, הוא הצליח להציף בהדרגה את אופיים של היחסים בין בני הזוג, ומבעד לאידיליה שהם מציגים כרושם ראשוני, מתעוררות הבעיות האינטימיות ביחסים שלהם, והופכות במקום מסוים לנחלת הכלל. יחד עם זאת, אני סבור, שעיבוד של המחזה והעברת זירת ההתרחשות מפריז לתל אביב תוך התאמת הדמויות למציאות הישראלית, הייתה יכולה ליצור הזדהות גדולה יותר בקרב הקהל הישראלי, ואולי אף להעביר את המסר בצורה מוצלחת יותר.

 

התפאורה והתלבושות שעיצב יוסי בן-ארי היו מצוינות, ושרטטו במדויק את הדירה הבורגנית של בני הזוג המארח - קיר רקע ללא תמונות, ריהוט מודרני ואלגנטי, ספרי אומנות על שולחן חדר המגורים וכדומה. התלבושות והאביזרים אף הן התאימו מאוד לדמויות השונות ולעיסוק שלהן.

 

ארבעת השחקנים : ליאור אשכנזי, מיה דגן, אלון נוימן ונעמה שפירא גילמו את הדמויות בצורה טובה מאוד, וחשפו בהדרגה את צדדיהן האלימים, אשר מוסתרים מתחת לבגדיהם האלגנטיים ולמשרותיהם המכובדות. על פניו נראה כי היחסים בין בני הזוג אולי אידיאליים, אולם הסכסוכים והאינטריגות אינם רק בין בני הזוג אלא גם בתוך הזוגות, ודווקא הביצוע המוגזם וההקצנה בהתנהגותם היא זו שהופכת את הסיטואציה לקומית שבמהלכה צוחקים לא מעט, אך במקביל מציבה מראה מול הקהל בה משתקפת המציאות העגומה.

 

ליאור אשכנזי בתפקיד אלן ריי ומיה דגן בתפקיד אנט ריי גילמו את עורך הדין ואת יועצת ההשקעות, ובנם הוא זה אשר גרם לנזק הגופני של חברו. דמותו של אלן כללה שימוש בשפת הגוף ובהבעות תוך שיחות בלתי פוסקות בטלפון הנייד, אשר מנוהלות אף הן בתקיפות וכאילו הוא נמצא בסביבתו הטבעית, וזאת למרות שהוא מתארח בבית זר. ברם, כאשר נלקח ממנו הטלפון הנייד ומושלך לאגרטל ע"י אישתו, הוא מתנהג כאילו כל עולמו חרב עליו ומתבטא ש"כל חייו נמצאים במכשיר הזה...". דמותה של אנט מגלה מספר צדדים - לעתים היא מתבוננת במתרחש באופן פסיבי ומפזרת חיוכים לכל עבר , ולעתים היא הופכת לדומיננטית, משתלחת ותוקפת, וכל זאת בהומור רב אשר אופייני ומיוחד לה. אלן שעוסק כעורך דין משתמש באופן ציני ואלים בידע המשפטי שלו על מנת להתמודד עם תביעה אפשרית כנגד חברת התרופות שהוא מייצג, אולם רק טובתו האישית עומדת לנגד עיניו. זאת ועוד, למרבה האירוניה, דווקא בנו של מי שאמור לשמור על החוק הוא הילד התוקף.

 

אלון נוימן בתפקיד מישל אוייה ונעמה שפירא בתפקיד ורוניק אוייה גילמו את בעל חנות הפרזול ואת אספנית האומנות אשר כותבת ספרים על דארפור ועל מיעוטים נרדפים אחרים, ובנם הוא זה אשר הותקף. דמותה של ורוניק מצטיירת כמתחסדת וכייפת נפש, אולם היא מגלה סמכותיות ותקיפות כלפי בעלה וכלפי האורחים, ולמרות שהיא טוענת שוב ושוב שהכינוס הוא למטרת פיוס והשכנת שלום, היא נשאבת פעם אחר פעם למעגל האלימות. מאידך, דמותו של מישל נתונה לשתלטנותה של אישתו והוא מיתמם לגבי השלכת האוגר של בתו, אולם לאחר מכן הוא נתון להתקפי זעם ואלימות חוזרים ונשנים ואינו מצליח לשלוט בהם. בתחילת המחזה הוא חביב ומנומס, אולם עד מהרה הוא מתגלה כאדם אכזר וגס רוח.

 

לקראת סיום המחזה מציין אלן בפני האחרים שהוא מאמין באל של קטל, ושכל אחד מציל את עצמו באופן שהוא יכול. בכך הוא מציין שאנו חיים בעולם שאין בו כללים ושורר בו כאוס, כך שבסופו של דבר החזק שורד, גם במחיר של פגיעה בזולת. מסתבר שהאל של אלן אינו רחמן אלא הוא רצחני ונקמן, וכמובן זהו אינו האל של אלן בלבד...

 

סיכום : סאטירה הכוללת בידור מהנה עם ביקורת קשה ונוקבת, אם כי לטעמי עיבוד המחזה והתאמתו למציאות הישראלית היה משיג הזדהות רבה יותר והעברת המסר בצורה מוצלחת יותר.

הכותב הוא יועץ תיירות ויועץ עסקי.

 

רוצים לפרסם את דעותכם ב"פרשן"? גם אתם יכולים! לחצו כאן

 

גולשים יקרים, הכותבים באתר משקיעים מזמנם בשבילכם, בואו ניתן להם תגובה! כתבו למטה (בנימוס) את דעתכם.

דרג מאמר:          
תגובות לכתבה זו התקבלה תגובה אחת לקריאת כל התגובות ברצף
1.
שעה וחצי של בזבוז זמן !!!
צופה רותח ומאוכזב 11.09.09 (01:00)