פרשת "ויקהל - פקודי"

מתוך עלון "חוויית השבוע" של "החוויה היהודית"

"ויקם את החצר סביב למשכן... ויכל משה את המלאכה. ויכס הענן את אוהל מועד וכבוד ה' מלא את המשכן, ולא יכול משה לבוא אל אוהל מועד כי שכן עליו הענן..." (שמות מ'/לג'-לד').

פסוקים אלו, המופיעים בסוף פרשת "פקודי" החותמת את חומש "שמות", מתארים את השראת שכינת ה' בישראל ואת כבוד ה' המקיף את המשכן מכל עבריו, עד שמשה אינו יכול להיכנס פנימה מעוצמת הקדושה.

כזכור, ספר שמות פתח בסיפור הירידה מצרימה של יעקב אבינו ובניו. הרמב"ן בהקדמתו לחומש "שמות" מציין את הנושא בו עוסק החומש: גלות עם ישראל והגאולה. זו הסיבה לכך שסיפור הירידה למצרים מסופר בפתיחת הספר אעפ"י שכבר הוזכר בסוף חומש "בראשית" שקדם לו. ספר "שמות" הוא חטיבה שלימה, מתחילת הגלות עד הגאולה השלימה, על כן מכנה אותו הרמב"ן  בשם "ספר הגאולה".

אלא שבדבריו בסוף הספר מדגיש הרמב"ן כי שלמות הגאולה איננה ביציאה מעבדות לחירות ואף איננה מסתכמת בקבלת התורה, שבעקבותיה הפכנו לעם. הגאולה השלימה היא דווקא בהשראת השכינה בתוך בני ישראל. מדוע?

מתן תורה היה אמנם אירוע נבואי גדול ונשגב, אך חד פעמי. לעומתו - השראת כבוד ה' במשכן שבלב מחנה ישראל היתה התגלות תמידית ורצופה, התגלות יומיומית. עם ישראל חזר למדרגת אבותיו אשר שכינה תמיד היתה מצויה באוהליהם.

לכן נחתם ספר שמות, ספר הגאולה, בפסוקים אלו, ללמדנו כי הגאולה השלימה היא בהיותנו ראויים להשראת השכינה בקרבנו בכל עת.