"ג'וני הלך", מחזהו החדש של יהונתן גפן, מוצג בימים אלו בתיאטרון הקאמרי, ומעל הכל זהו מחזה אותנטי, אשר עוסק בנושאים ריאליסטיים וישראליים, ומצליח בו זמנית לרגש ולהצחיק. יהונתן גפן מוכר מזה שנים בסגנון הכתיבה הייחודי שלו, אשר מצליח ליצור הזדהות בקרב הקוראים ובקרב הצופים, וכמובן גם הפעם הוא אינו חוסך בביקורת חריפה ונוקבת אשר מופנית אל החברה הישראלית, אם כי חשוב לציין שסגנון הכתיבה המאפיין את המחזה מתון ומעודן יחסית, ואף על פי כן אין כאן ניסיון להתחבב על הקהל, שכן המסרים בהחלט ברורים ומעניקים חומר למחשבה.

המחזה עוסק במספר נושאים משמעותיים, והוא מצליח לגעת בכולם בצורה מוצלחת במיוחד, אם כי בראש ובראשונה הוא עוסק בשכול ובהתמודדות החברה הישראלית עמו. בנוסף לכך, הוא מתאר את חייו של גבריאל פלד, אלכוהוליסט, אשר מוצא נחמה בטיפה המרה, ובכך מרחיק ממנו את סובביו. למעשה, כאשר רופאיו מזהירים אותו שאם לא יפסיק לשתות - ימות, הוא פותח מעין דף חדש בחייו, ומגלה שעד לאותה הנקודה הם היו כישלון ממושך. מנקודה זו הוא הוא מתחיל לחיות את חייו שלו יחד עם בטי, שחקנית טלנובלות צעירה, ולא את חייו של אחיו התאום אשר נהרג מאש כוחות צה"ל במלחמת יום הכיפורים. המחזה מתאר שלושה דורות אשר באמצעותם המחזאי נוגע בגבול הדק שבין שכול לפולחן המוות, כך שהמוות מצטייר בעיני רבים בארצנו כקדוש, לעומת החיים, אשר לעתים קרובות נתפסים כחסרי ערך.

האם יש להעדיף את המתים על החיים? האם אנו עושים אידיאליזציה למת עד כדי כך שהמוות הופך לפולחן של ממש? ממה נובעת ההתנהגות המלווה את השכול? האם השכול עוצר את הזמן מלכת או שהחיים חייבים להימשך? היכן עובר הגבול בין הרצון לכבד את המת לבין הרצון והחובה להמשיך לחיות? מהי מהות היחסים בין אחים תאומים? האם קיים מאבק על הכרת ההורים? כל אלו הן רק חלק מהשאלות אשר עולות במחזה, אולם יודגש, כי דעתו של המחזאי ברורה לחלוטין, ואינה מותירה מקום להתלבטות. לא בכדי בחר המחזאי בגבריאל פלד האלכוהוליסט כדמות הראשית, שכן בדומה להתמכרות לאלכוהול גם השכול מלווה בהתמכרות מסוימת, אשר הופכת לעתים קרובות לחסרת אמות מידה ולחסרת גבולות. בנוסף, המחזאי מנסה לסדוק כמה מהמיתוסים המזוהים עם החברה הישראלית - המוסד, התנהלות הממשלה ועוד.

שמו של המחזה נעוץ בכך שגבריאל נהג לשתות את הויסקי הסקוטי המפורסם בעולם, "ג'וני ווקר", כאשר הבקבוק מזוהה עם סמל האדם ההולך, ובעקבות התהליך שהוא עובר אשר בא לידי ביטוי לאורך המחזה, ה"הולך" הפך ל"הלך". גבריאל כותב מחזה בעקבות הדף החדש שפתח בחייו, ושמו של המחזה שהוא כותב הוא "ג'וני הלך", אשר נפתח באותן השורות שבהן נפתח המחזה של גפן.

הבימוי של אלדד זיו מצוין - אנושי, אותנטי ומרגש, ומצליח באמצעות מספר רעיונות מקוריים ופתרונות יצירתיים לתאר את התקופות השונות בחייו של גבריאל פלד. העלילה מתרחשת בשלושה מקומות - דירתו של גבריאל פלד, בית הוריו והפאב אליו הוא נוהג להגיע. המעברים בין התקופות ובין המקומות מהירים, קצביים וזורמים, כך שהטקסט המדובר ע"י השחקנים מסבירים את השינויים האלו. על הבמה מוצבים שני מסכים שקופים, אשר הדמויות בתוכן מתעוררות לחיים. בנוסף, לדעתי, המחזה אשר כתוב בצורה טובה במיוחד לא חייב את הבמאי להדגיש את המסרים שבו, אלא הצופים יכולים להרהר במה שצפו לאחר ההצגה.

רות דר עיצבה תפאורה יפהפיה, אשר מצליחה לעמוד היטב במעברי הזמנים והתקופות. דירתו של גבריאל הופכת במהירות ע"י מספר שינויים מינימליים לבית הוריו - הפיכת כריות, קיפול השמיכה המונחת על הספה, הצבת תמונתו של ראש המוסד הראשון, איסר הראל, על מדפי הספרים. התמונה של האח המת אשר מוצבת במרכז חדר המגורים הן בדירתו של גבריאל והן בבית הוריו מדגישה את השפעת השכול על המשפחה כולה, ואף מעצימה זאת בהתעוררותה לחיים. כמו כן, הפאב אשר נמצא בצדה השני של הבמה עוצב אף הוא בצורה מוצלחת. מלבד זאת, ברקע מופיע טפט עם הדפס קוצים, כאשר מתוך המחזה מובן הרעיון - גינת ביתם של ההורים הפכה למוזנחת בעקבות מות הבן, והקוצים היבשים הם סמל לאובדן החיים. עוד יצוין, כי התלבושות התאימו היטב לכל אחת ואחת מהדמויות.

התאורה אשר עוצבה ע"י שולי זיו אף היא סייעה בהמחשת המעברים בין התקופות השונות ובין המקומות בהם מתרחשת העלילה, כך למשל בדירה המוארת של גבריאל לעומת ביתם החשוך של ההורים. בנוסף, המוסיקה של יוסי בן-נון חידדה את התקופות ובליווי השירים ששובצו במחזה ע"י המחזאי - בטי בלוז, קווים לדמותם, ג'וני גיטאר וג'וני שב משדה הקרב - יצרו אווירה מתאימה לאורך כל ההצגה.

יפתח קליין בתפקיד גבריאל פלד היה מעולה, והוא מגלם תפקיד אשר שונה מאוד מתפקידים שגילם עד כה בתיאטרון, תוך שהוא נמצא על הבמה באופן פיסי כמעט לאורך כל ההצגה. הוא גילם היטב את דמותו של גבריאל ככותב מתוסכל, אשר עסוק ביצירת חרוזים לפרסומות, המופקות ע"י משרד הפרסום המשפחתי, במקום לעסוק בחומרים אשר מעניינים אותו. הוא מצליח לגלם באופן אמין ומשכנע דמות של אדם המבוגר ממנו, מנוסה, מיואש ומובס, תוך שימוש בשפת גוף אשר משקפת היטב את עייפותו הנפשית מהחיים אותם הוא חי. אזהרת רופאיו שאם לא ייגמל משתיית אלכוהול - ימות, גורמת לו לשינוי מהותי, שבעקבותיו הוא מוצא אהבה אמיתית לראשונה בחייו, וזוכה לחיות את חייו שלו, ולא את חייו של אחיו התאום שנהרג.

אילנה באואר בתפקיד בטי הייתה מצוינת, ובתפקידה הראשון בתיאטרון הרפרטוארי, היא מגלמת דמות מלאת בחיים, בחן ובקסם אישי, ודווקא הפער בין תמימותה הרבה לבין היותה בעלת כבוד עצמי, יוצר דמות אמינה במיוחד. גם בטי חיה את חייה בעקבות השכול, לאחר שאביה נהרג בפיגוע, וניכר שגם חייה עמדו מלכת בעקבות זאת, כך שאולי מסיבה זו היא וגבריאל מוצאים אהבה אמיתית זה בזרועות זו חרף פער הגילאים ביניהם. בנוסף לכך, היא מבצעת היטב את השירים לאורך ההצגה בקול נעים וצלול.

ארז כהנא בתפקיד רפאל פלד, אחיו התאום של גבריאל, היה טוב מאוד בגילום האח המת אשר נהרג במלחמת יום הכיפורים מאש כוחותינו. בחלק מההצגה הוא קפוא בתוך מסגרת תמונה, ואילו בחלק מההצגה הוא יוצא מתוכה, דבר אשר ממחיש את השפעתו הרבה על בני משפחתו שחייהם עמדו מלכת. רפאל מופיע כצעיר לנצח בתמונה, דבר אשר מביא לידי ביטוי את האידיאליזציה של המת.

שרה פון-שוורצה בתפקיד גליה פלד הייתה טובה מאוד, והמחישה באופן המשחק שלה את היותה אימפולסיבית בעיקר במה שנוגע לחיי האהבה שלה, פתוחה, אך לעתים אינה מאוזנת. גליה הייתה אהבת נעוריו של רפאל, אשר לאחר מותו מוצאת נחמה בזרועות אחיו התאום, ולמרות שעזבה אותו בעקבות האלכוהוליזם, היא עדיין דואגת לו.

יוסף כרמון בתפקיד מוניה פלד, אביו של גבריאל, היה מעולה, וגילם היטב את דמותו של איש המוסד לשעבר, אשר כיהן גם כסגן שר. הוא מתרפק בנוסטלגיות את הימים ההם, ומתקשה להשתחרר מהשפה הביטחונית גם בחיי היום יום, וכן אינו מתייחס לבנו החי, אלא צרוב בזכרונו בנו המת. דרך דמות זו מפנה המחזאי, כאמור, ביקורת כלפי הממסד, והשחקן מביא לידי ביטוי את הביקורת הזו באופן נוקב.

גאולה נוני בתפקיד עליזה פלד, אימו של גבריאל, הייתה מצוינת, והיא מגלמת דמות טעונה במיוחד, אשר נושאת עמה את הכאב על מות בנה. ביתה אינו מואר אלא חשוך במיוחד, וזוהי למעשה הדרך בה היא בוחרת לחיות את חייה. גם לבוש השחורים שלה בצירוף הדיסקית של בנה המת שהיא נושאת על צווארה, מתארים היטב את מצבה הנפשי ואת האדרת בנה המת.

בנוסף, משחקת בהצגה אורטל חייק בתפקיד שירז הברמנית בפאב אשר אליו גבריאל נהג להגיע. יצוין, כי את ההצגה מלווים שלושה נגנים - נדב רובינשטיין / טל בלכרוביץ' (קלידים), זיו ריינר (גיטרות) ואדם זסלבסקי (בס).

סיכום : מחזה אשר מתאר בצורה מיטבית נושא אשר מלווה את החברה הישראלית מראשית קיומה, בימוי אנושי ומשחק מצוין. מומלץ בחום!

התמונה מתוך אתר התיאטרון הקאמרי.