גם כיום, כארבעים שנה לאחר מותו, נחשב נתן אלתרמן כאחד המשוררים והמחזאים הפורים בישראל והמשפיעים ביותר על השירה העברית החדשה, ולא בכדי זכה בשלהי שנות הששים בפרס ישראל עבור פועלו הרב ועבור תרומתו יוצאת הדופן. נראה כי תחכומו וסגנונו המיוחד של אלתרמן לצד כישרונו הייחודי הביאו לכתיבת שירים אשר רלוונטיים בכל תקופה ובכל מקום, ועל כן ניתן להפיק מהם פרשנויות שונות ומגוונות, וכך, במוצ"ש התקיימה ב"צוותא" הבכורה של המופע התיאטרון המוסיקלי "ערב עירוני", אשר מוקדש כולו לשיריו המולחנים של אלתרמן.

אלתרמן היה יליד ורשה אשר הגיע בנעוריו לישראל ולמד בגימנסיה הרצליה בתל אביב, וכאשר יצא לפריס במסגרת השתלמות כאגרונום, נהג לבלות בחברתם של אנשי רוח שונים, וזו למעשה הייתה תחילת דרכו האומנותית. כאשר חזר לישראל בשנות השלושים מצא את עצמו כחלק מהמשוררים אשר השתייכו לזרם של חיים נחמן ביאליק, והוא המשיך בפרסום שירים לצד פרסום טורים אקטואליים בעיתונות. לאחר קום המדינה התמקד בכתיבת שירים בעלי תוכן חברתי ואישי, כתב מחזות - ביניהם "שלמה המלך ושלמי הסנדלר" ו"פונדק הרוחות", תרגם עשרות מחזות, וכתב פזמונים לתיאטרון המוסיקלי בארץ (תיאטרון "המטאטא" ושלישיית "לי-לה-לו"), למופעי זמר ("שוק המציאות") ולזמרים שונים. בחייו האישיים אלתרמן נודע כשתיין והיה בן בית בקפה "כסית" בתל אביב, היה נשוי לשחקנית רחל מרכוס, אך במקביל ניהל פרשיית אהבים עם הציירת צילה בינדר. כמו כן, היה ידוע בהזדהותו עם בן גוריון ועם מפלגת העבודה, ולאחר מלחמת ששת הימים נמנה על מייסדי התנועה למען ארץ ישראל השלמה.

"נוסטלגיה", מתברר, הוא מושג שנטבע במאה השבע עשרה ע"י הרופא השוויצרי, יוהנס הופר, והוא התייחס בהגדרתו לכך שנוסטלגיה היא מחלה אשר מאפיינת אדם שתשוקתו היא לחזור למולדתו, וכמובן ברבות השנים המושג תוקן, וכיום אין מדובר במחלה, אלא להיפך - רואים בכך תופעה חיובית למדיי. זכרונות ילדות הם אלו אשר מאפיינים בד"כ נוסטלגיה, והם מובילים בד"כ לגעגועים אל העבר, להתרפקות עליו ולאידיאליזציה שלו. ומה טוב יותר מלבלות ערב בתיאטרון - צעירים ומבוגרים יחד - ולהנות מרפרטואר מוסיקלי שלא אבד עליו הכלח?

בימים אלו ממש כל אחד מהתיאטראות הרפרטואריים בארץ מחזיק במופע נוסטלגי מתוצרתו :  בתיאטרון הבימה מוצגים שני מופעים מוסיקליים - "בראבו - שרים 90 להבימה" ו"הקומקום והמטאטא", בתיאטרון בית ליסין מוצג המחזמר "ברודווי פינת פרישמן", בתיאטרון חיפה מוצג המופע המוסיקלי "שוק המציאות" ובתיאטרון הקאמרי נהוגה כבר מסורת של עריכת מופעי מחווה לגדולי היוצרים בארצנו. כל אחד ממופעים אלו נוצר מתוך רצון להצדיע לשירים שהפכו לנכסי צאן וברזל עבור התרבות הישראלי, והעיתוי התאים במיוחד לאור אירועי חגיגות הששים למדינת ישראל, אירועי חגיגות המאה לעיר תל אביב-יפו ואירועי חגיגות התשעים לתיאטרון הבימה. דווקא כאן נשאלת השאלה האם ישנו מקום למופע מוסיקלי נוסף על טהרת הנוסטלגיה, שכן הרפרטואר במופעים אלו דומה ולעתים אף חופף. ובכן, התשובה לשאלה הזו היא מורכבת למדיי, אולם בסיכומו של עניין, לדעתי, היא נעוצה ביכולת של יוצרי המופע להציג משהו שטרם נראה בעבר, ומעבר לכך להביא פרשנויות חדשות ומעניינות לשירים המוכרים. מעניין עוד יותר לראות, שהמשותף לרובם המוחלט של המופעים מסוג זה בתיאטראות השונים, הוא שמוביל אותם הדור הצעיר של השחקנים בארצנו, כך שכל אחד מהם מצטיין בביצועים רעננים ומיוחדים, מה גם שכל אחד ממופעים אלו טומן בחובו קו  מנחה שמייחד אותו מהאחרים.

מופע התיאטרון המוסיקלי "ערב עירוני" הוא פרי יוזמתם של שני יוצרים צעירים - גיא אלון, אשר היה אחראי לבימוי ולהדרכת השפה, ועידו מנור, אשר היה אחראי לעיבודים ולניהול המוסיקלי, מה גם שהוא מלווה את המופע בפסנתר. במופע עצמו משתתפים ששה שחקנים צעירים בוגרי ביה"ס הגבוה לאומנויות הבמה "בית צבי" : ג'סיקה אוזן, שירלי הלר, טל וייס, מעיין ויסברג, תדהר יששכר ואורן כהן. בנוסף, מלווה את המופע בחליל עדי קייזר.

גיא אלון ביים בהצלחה רבה מופע קטן ואינטימי, אשר בתצורתו הנוכחית מיועד להצגה בחללים קטנים יחסית, ועל כן המופע ידרוש התאמות שונות לצורך העלאתו באולמות גדולים יותר. ברקע אין תפאורה, אלא נעשה שימוש באביזרים מינימליים בלבד, כך שהקהל יכול להתמקד בשחקנים, אשר מפגינים יכולות משחק מצוינות ויכולות שירה טובות, ובעיניי במופעי תיאטרון מוסיקלי, יכולות המשחק חשובות יותר מיכולות השירה, שכן בכל אחד ואחד מהשירים ישנו סיפור מיוחד. במופע שולבו 20 שירים ממיטב הקלאסיקה שכתב נתן אלתרמן ברבות השנים, ובמסגרת זו שירים מוכרים יותר ומוכרים פחות, וכאמור, שירים אלו הולחנו ע"י מיטב המלחינים כדוגמת משה וילנסקי וסשה ארגוב. השירים מבוצעים ברצף זה אחר זה, ללא קטעי קישור, והמעבר ביניהם היה זורם וטוב. בנוסף לכך, ניכר כי יחד עם צוות השחקנים הוא נתן דגש להפקת משמעויות ופרשנויות מיוחדות, אשר מצד אחד אינן שוברות מוסכמות, ומצד שני בהחלט מעניינות, מרעננות ומקוריות. יתרה מזאת, במופע משולבים שירים מרגשים וקומיים - מתוחכמים ובידוריים כאחד, אך חשוב לציין כי אין מדובר בבידור זול, אלא קיים איזון מצוין ביניהם.

עידו מנור עיבד היטב את השירים, אשר זכו כבר לעיבודים רבים ומגוונים, ובכל זאת הצליח להפיק מהם משהו שונה ומיוחד. הנגינה בפסנתר לצד ליווי החליל הוסיפו לאינטימיות של המופע, והוא שזר בעיבודים אלמנטים קומיים, אשר בשילוב עם עבודת הבמאי ועם עבודת השחקנים הביאו לתוצאה מרשימה, אשר באה לידי ביטוי בפן המשחקי ביתר שאת. עוד יצוין, כי עידו מנור אחראי להלחנת "שיר הנשמרת" פרי עטה של תרצה אתר, אשר גם שולב במופע.

כאמור, ששה שחקנים צעירים מובילים את המופע, והקטעים מבוצעים לעתים כסולו ולעתים בקבוצה, וברוב המקרים אהבתי מאוד את הבחירה. נראה כי היכולות המשחקיות של כלל השחקנים מצוינות - הן קומית והן דרמטית, אך לצד זאת מבחינה קולית חשתי לעתים שהיו זקוקים לחיזוק מסוים. יחד עם זאת, נראה כי באופן מכוון ניתן דגש רב יותר על הפגנת כישורי משחק ופחות על הפגנת יכולת קולית, ובכל זאת היו בהחלט מספר ביצועים קוליים יוצאי דופן לשירים.

מבין השירים שבוצעו אהבתי מאוד את השירים שזכו לביצועים צעירים ומלאי הומור כדוגמת : "במזרח זורח ורד" אשר פתח את המופע, "שיר ערש" בביצועם של טל וייס ושל תדהר יששכר, "טיטינה" בביצועם של טל וייס, של תדהר יששכר ושל אורן כהן ; "רינה" בביצועם של מעיין ויסברג ושל תדהר יששכר. לצדם, התרגשתי ממספר ביצועים אשר זכו לפרשנויות אחרות - "זמר שלוש התשובות" בביצוען של שירלי הלר, של מעיין ויסברג ושל ג'סיקה אוזן, "שיר משמר" / "שיר הנשמרת" שבוצעו במקביל ע"י ג'סיקה אוזן וע"י טל וייס בהתאמה, "אליפלט" ו"זמר מפוחית". כמו כן, ארצה לציין את הפרשנויות שנמצאו ל"מכתב מאימא" ול"טנגו כפר סבא", אם כי שמעתי בעבר ביצועים טובים יותר לשירים אלו.

סיכום : מופע מוסיקלי נוסטלגי, אינטימי, מהנה ומרגש. מומלץ בחום!