כמו בכל שנה, המוזיאון למורשת היהדות הדוברת הונגרית בצפת ארגן גם השנה את יום הרצל, הכנס המרשים של דוברי ההונגרית ובני משפחותיהם, שחל השנה ביום הולדתו ה-150 של חוזה המדינה. האירוע התנהל למופת ועל כך מגיעה תודה חמה לחווה ויוסף לוסטיג (אני מאחל לו גם מכאן החלמה מהירה), שיסדו ומקיימים את המוזיאון עד ימינו וכמובן לדור ההמשך ובראשם רון, הצועד בדרכי הוריו במרץ בלתי רגיל. התוכנית בחצר המוזיאון ובבית יגאל אלון הסמוך הייתה מעניינת, המטעמים בדוכני האוכל היו לעילא - אותי הלהיב במיוחד שטרודל הדובדבנים - אבל לא הייתי נוהג במכונית כשעתיים וחצי בכל כיוון רק בגללם. בשבילי, החשוב מכל היו המפגשים האישיים עם מכרים וותיקים וחדשים, חברי פורום תרבות הונגריה בתפוז וגם עולים חדשים אחדים. בין עמיתיי לשולחן שהתחלפו תדיר, שיחה עם גברת חביבה, העניקה לי את הרעיון לרשימה הזאת.

היום אני כבר מצטער, כי לא עשיתי מאמץ רב יותר לדבר הונגרית עם ילדיי כשהיו קטנים. אשתי אומנם אינה דוברת את השפה הזאת (מה אפשר לעשות, אף אחד אינו מושלם), אבל לו היא הייתה פונה אליהם בהולנדית ואני בהונגרית, היינו מעניקים להם לפחות הבנה בסיסית כלשהי בשפות אלה. שכנתי לשולחן נולדה בארץ, אבל בבגרותה השתדלה לשפר את הידע שלה בשפת אימה וכיום מסתדרת לא רע בהונגרית.

כפי שסיפרה, בביקורה הראשון בהונגריה הופתעה, באיזה מידה היא נהנית להיות מוקפת דוברי הונגרית, אך הוסיפה גם, כי ככל הנראה לא תפיק תועלת רבה מידיעת שפה ייחודית זאת שאינה דומה לאף שפה אחרת. הצהרה זאת אתגרה אותי והשבתי, כי ההונגרית שפה עולמית וסיפקתי בו במקום כמה דוגמאות: 

לפני שנים רבות, בזמן שתיירתי בלונדון, התקלקל לפתע שעוני. חשבתי, כי זה עניין של מה בכך, אבל במהרה נוכחתי, כי השענים פסו מלונדון. בחנויות התכשיטים נאמר לי, כי תיקונים מבוצעים רק על-ידי המעבדה המרכזית ושעוני יהיה מוכן בעוד כשבועיים. כל-כך הרבה זמן לא היה לי, עמדתי לעזוב את אנגליה. לבסוף, לגמרי במקרה, ברחוב צדדי קטן, גיליתי אולי את בית-המלאכה האחרון בלונדון, בו כפוף מעל שולחן-עבודתו, כשזכוכית מגדלת תקועה בעינו, שקד השען על מלאכתו. לא רק זאת, אבל התברר גם, כי האיש יהודי-הונגרי ומרגע שמצאנו שפה משותפת, לא הייתה לי יותר בעיה. שעוני תוקן בו במקום.

בהזדמנות אחרת ביקרתי באמסטרדם אצל משפחתה של אשתי וחמי העניק לי חליפה במתנה. החליפה הייתה יפה, אך נזקקה לשינויים קטנים. גם עתה אצה לי הדרך וכבר למחרת התעתדתי להמשיך בנסיעתי. "זאת בעיה," - אמר חמי - "בסתיו ידי החייטים מלאות עבודה ותצטרך להמתין שבוע-שבועיים עד שתורך יגיע".

התלוויתי אליו כשהלך לחייט והמציאות הייתה גרועה מתחזיתו. "התיקון יהיה מוכן בעוד שלושה שבועות" - רטנה התופרת בהולנדית, מבלי להישיר את מבטה אלינו, עד אשר פלטתי את מילות הקסם: "אני נוסע מחר לבודפשט וזקוק לחליפה!"

בו ברגע הרימה את ראשה, עברנו לדבר בשפתנו הסודית המוזרה, שחמי הנדהם לא הצליח להבין ממנה לו אפילו מילה אחת ועד שנתברר איפה כל אחד מאתנו נולד, גדל, באיזה בי"ס למדנו ואיזה מכרים משותפים יש לנו, נסתיימה גם התאמת החליפה למידותיי.  

בכל מקום אליו הגעתי בעולם, פגשתי הונגרים. כפי שכבר הזכרתי פעם, באמצעות אתר צ'טים באינטרנט, הכרתי יוצאי הונגריה מכל פינות כדור הארץ ועם חלקם אף נפגשתי פנים אל פנים, אך יש גם הפתעות נחמדות, כמו זאת, שקרתה לנו, כאשר אשתי שמה את עיניה בשמלה יפה בחלון ראווה של חנות יוקרתית במלטה. רק בדחילו ורחימו נגררתי אחריה לתוך החנות, אך במהירה התברר, כי בעלת העסק היא הונגריה מבטן ולידה, זכינו להנחה נאה והשמלה תלויה היום בין יתר הפריטים בארונה של רעייתי.

להפתעה נוספת זכיתי בתיאטרון הקאמרי, כשבאמצע הצגה עברית השמיע אחד משחקני המשנה קטע קצרצר, שאולי הייתי היחידי באולם שהבנתי את פשרו. אחר-כך נודע לי, כי הבימאי ביקש מהשחקן לומר מספר משפטים חסרי משמעות והוא העדיף במקומם להשתמש בחידוד לשון הונגרי כלשהו, שכאילו כוון אליי ישירות והעלה חיוך רחב על פניי. 

מכל הסיפורים, החביב ביותר הקשור בשפה ההונגרית שייך לידידי הטוב, הצלם תושב בודפשט, איוואן בנדה, המתאר אותו במבוא לאלבום הצילומים המרהיב שלו "ירושלים החיה". ברשותו האדיבה, אעתיקו כאן:

"יום השישי שלפני חג הפסחא, שנת 2000. אז דרכה רגלי לראשונה בכנסיית הקבר הקדוש. מיסות של קתולים, אורתודוקסים, סורים, קופטים, ארמנים, אתיופים מילאו את המרחב העצום. הייתי מודע רק להמון, נסחפתי עם הזרם, בתוככי בליל הצלילים לא היה לי מושג היכן אני. בפינה נידחת הבחנתי בנזירה שישבה מנותקת מכל העולם, עם עיניים עצומות, שקועה בעצמה, בידה דף ממחברת שתווי שיר נראו עליו. הרגשתי, כאילו אני מכיר אותה מאה שנים. רציתי לגשת אליה, לשוחח עמה. לא העזתי, כי הרי יכולתי לדבר רק הונגרית.

עברו שנים וערב אחת התארחתי אצל מישהו. על קיר החדר, בצילום קבוצתי, הבחנתי לפתע באותם תווי הפנים. שאלתי: מי היא? ידידי ענה: האחות אסתר, הנזירה ההונגרית היחידה בירושלים".