הסאגה אווילית כבר נימשכת זמן רב מדי.  החל בכך אובמה אשר בזריזות קופיפית ומטופשת הבאה מבית מדרשם של ג''מס בייקר, רם עימנואל ואקסלרוד יועצי האחיתופל אשר ישראל הינה בהחלט אינה כוס התה שלהם, הלה האמין בהם ובחובבנות טיפוסית מיהר לטפס על העץ הגבוה והלא נכון בדרישתו להקפאת הבניה בהתנחלויות ובירושלים.

החרו והחזיקו בכך הפלשתינים אשר ניתלו באמירי העץ האובמי, הם הרי טובים בחרישת מזימות אך אינם כה טובים בניהול עניניהם, וניהלו פעולות סחטנות פוליטית כנגד ארצות הברית וישראל כאחת, מתוך תקוה כי יצליחו לכופף את ידה של ישראל ולעצור את ההתישבות באיו"ש וירושלים כשלב ראשון לשיח' מוניס אולי.

הפלסטינים תלו יהבם בצורך הנואש כמעט של אובמה להציג השגים מדינים לעמו לאחר שרשרת אכזבות ומפח נפש במהלכיה של ארה"ב לגבי איראן, אפגניסטאן, פקיסטאן, עיראק, ישראל, טורקיה, רוסיה, סין, וונצואלה ועוד מקומות שונים ומשונים ברחבי העולם.  מכאן שהם היפעילו על הנשיא אובמה פעולות סחיטה פוליטית ומדינית בהציגם את ישראל כמכשול לשיחות המשא ומתן בעוד אשר הם עצמם היוו המכשול לכך.

 

היה לפלסתינים על מה לסמוך.  אובמה חצרץ בכל רחבי אמריקה וגם בעולם כולו לא טמן ידו, את ההבדלים בינו לבין הנשיא בוש.  אובמה יצא מגדרו לשכנע את האמריקנים כי בוש הוא התגלמות הרע ואילו הוא מביא ומפיח תקווה במדיניות החוץ האמריקנית, כמו גם במדיניות הפנים.  וראה זה פלא, לאור חדלונו ואפסותו של ממשל אובמה, ניראו לפתע בוש וממשלו באור מחמיא למדי.  הסקרים דירדרו את הפופולריות של "נואם הטלפרומפטר" אשר כוחו בפיו, אל מתחת לשנוא נפשו הנשיא הקודם, כדי ביזיון וקצף.

עזרה לפלשתינים בתעלוליהם שרת המדינה האמריקנית הגב' קלינטון בהכחשותיה הנפתלות, החוזרות ונישנות בדבר קיומו של הסכם בין ממשל בוש וישראל באשר לבניה בהתישבות באיו"ש.  הכחשותיה של הגב' קלינטון העלו טעם חמצמץ של אי אמירת אמת משום שאכן לא היו אמת.

מדינות ערב המתונות "טרפו את הקלפים" על ראשו של אובמה אשר בתמימותו ואווילות יועציו האמין כי באם אך יראו מדינות מצרים, סעודיה וירדן את אור "חלון ההזדמנויות לשלום" (מהי החיה הזו?), אליבא ד'אובמה, הרי שיהפכו עולמות בדיצתם אליו.  הלכה ולמעשה, שפכו אלו דלי מים קרים על ראש אובמה ולא שיתפו עמו ועם שלוחיו פעולה במאוויו להציג בפני ישראל את "עקרון ההדדיות" דהיינו, ישראל תיתן שטחים ונכסים אסטרטגים בילתי הפיכים והמדינות "המתונות" תיתנה מלל חסר משמעות, תמיד הפיך, כגון מעבר קו תעופה ויחסי מסחר מפוקפקים.

 

אך לכל "טוב" מגיע גם סופו.  הפלסתינים באיוולתם כשלו מלקרוא את המפה המדינית בוושינגטון ובוודאי את זו הישראלית.  עם חלוף הזמן והעמידה הישראלית האיתנה על עקרונותינו, היכירו האמריקנים בטעותם, הם היפנימו כי שגו קשות בדרישתם המגוכחת להקפאה מוחלטת של הבניה בהתישבות איו"ש, דרישה שישראל אינה מסוגלת לעמוד בה ואכן לכך סרבה לה וטוב עשתה, והחלו צעד אחר צעד מרככים עמדתם.  אנו נימצאים כיום למצער חזרה באותו מצב ההסכמות השקטות "שלא היו", עם תיקונים שהזמן גרמם, לגבי ההתישבות והבניה בה כפי ששרר לפני חילופי השלטון האמריקני וההישראלי כאחת.

הפלשתינים, שיכורי הצלחתם הראשונה מראשית השנה לכופף לכאורה ידה של ישראל מאחורי גבה, התעלמו מן הכתובת על הקיר וממשיכים כאילו לא אירא דבר להתעקש על תנאים מוקדמים לפתיחת המשא ומתן עם ישראל. תוך נעלם מעיניהם כי המצב הגאו-פוליטי האמריקני והעולמי השתנה באופן מהותי.

עם חילופי השלטון ועליתו של אובמה לנשיאות, עדיין ניזקפו לזכותו 100 ימי החסד המסורתיים, אלו איפשרו לו להתרכז בסיכסוך בין ישראל לפלסתינים, ובעצת חבורת האחיתופל הסובבת אותו, היקדיש הלה כל מאמציו למזרח התיכון והסיכסוך בו.

בינתים חלפו מים רבים בפוטומאק, הצרות מבית ומחוץ החלו להערם והמזרח התיכון קיבל שורה שניה, ואף שלישית בסידרי העדיפויות העולמיים של הממשל האמריקני.  הצרות בעיראק, אפגניסטאן, איראן ומשחקי החתול והעכבר (הפיקחים) שלה עם המערב, חוסר ההסכמה עם הרוסים והסינים לגבי איראן, שגיונות הילד המפונק, הנברוטי והפירומן הסידרתי (והכחם) מצפון קוראה, סרוב המדינות "המתונות" הסוניות במזה"ת לתרום חלקן לקידום המשא ומתן עם ישראל, התקדרות עננים גרעינים בחצר האחורית מוונצואלה, כל אלו גרמו לנחיתה קשה של הממשל האמריקני אל קרקע המציאות.

התרחשויות אלו ניסתרו מעיני הפוליטיקאים הפלסתינים.  הם המשיכו בתעלוליהם, חיים בתוך בועה משלהם, נילפתים וניפתלים במאבקם עם החמאס ושאר מתנגדים מבית, חותרים להפגנה מיליטנטית עקב שיקולים פוליטים פנימיים, מנותקים מהנעשה אמה אחת מתחת לאפם.

כל שעל מנתבי המדיניות הישראלית הוא לדרוש פתיחת משא ומתן ללא תנאים מוקדמים ולהתחפר בעמדה זו ללא שמץ של וויתור.  לא תהיה מדינה בעולם המערבי אשר תגנה אותנו על כך (למעט תורכיה כמובן).  מאידך-גיסא, כל וויתור על צעדי פתיחה אלו מצד ממשלת ישראל תיגרום לסחף מדיני אשר קשה יהיה לחזות תוצאותיו.

 

והנה אנו באים לחודש נובמבר 2009. שוב מלהגים הפלסתינים תנאיהם התחילים לגבי פתיחת המשא ומתן בינם לבין ישראל.  ושוב אנו איננו נחרצים דיינו בנושא זה.

שיתוף הפעולה החשוב עבורנו עם האמריקנים אין פרושו כי עלינו לוותר על נכסינו האסטרטגים-הפוליטים-המדינים והביטחונים.  ניזכור גם כי ישראל מהווה עבור האמריקנים את נושאת המטוסים האמינה ביותר באזורנו בייחוד לנוכח סילוקם של הטילים האמריקנים מאדמת מזרח אירופה.  המצב הנפיץ במזה"ת ימשיך ויחייב נוכחות אמריקנית צבאית באזורנו קרוב לאזורי המתיחות העתידים ואין בראיתם כישראל למטרה זו.  אנו בהחלט יכולים לראות יחסינו עם ארה"ב כסימביוטים, שני הצדדים יוצאים נישכרים.

אכן, עלינו להכריז בכל הזדמנות כי אנו רואים בקיום המשא ומתן להסדר כלשהו עם הפלשתינים (הסדר שלום אמיתי, אינו במטחווי יד כעת), כמטרה מדינית אסטרטגית עם הפלסתינים.  מאידך-גיסא, נבהיר באורח הנחרץ ביותר כי אנו ניכנס למשא ומתן הזה ללא תנאים מוקדמים ובאם הפלסתינים מתעקשים על תנאים מוקדמים אזי שיתעקשו, אך משא ומתן לא יהיה כאן כל זמן שיחזיקו בעיקשותם.  מבחינתה של ישראל יכל משא ומתן כזה לצוף על הקרח עד סוף כל הדורות.  לאחר הכל, לישראל כבר יש מדינה, לפלשתינים אין.

גם רצונם של הפלסתינים במדינה משלהם הינו אמביוולנטי.  ניראה יותר סביר כי אינם מוכנים להשקיע המאמצים בבנית מדינתם מנקודת האפס.  את עיניהם הם לוטשים אל מדינת ישראל הפורחת, לשלול "שלל חש בז" הם חפצים.  ובכל מקרה תרבות המשא ומתן הערבית אינה דומה למזרחית-האיסלמית.  כתחליף לגישת "אני מנצח-אתה מנצח" המערבית , הרי הגישה האיסלמו-ערבית גורסת כי "אני מנצח-תמיד אני מנצח".  ניתן לכפות הגישה המערבית על מדינות איסלמיות אך כל הסכם שלום אשר יושג לעת הזאת יהיה יציב כסלע הצף על פני מים עמוקים.

 

ישנם חוגים בינינו אשר ניתקפים חיל ורעדה רק למחשבה כי יחסינו הבין לאומים יחמיצו לאור מדיניותנו.  גישה זו לוקה בבסיסה. שאלו את צפון קוראה, איראן, טורקיה וסוריה.  ככל שאנו נקשיח עמדתנו (מכונה גם מדיניות "הכלב המשוגע") ונעשה זאת באורח מושכל-שאינו גורף, כך ניזכה לחיזור אמיץ יותר מאומות העולם.  והרי את הגינויים ממילא כבר יש לנו.  הרי אנו מככבים מזה זמן רב בשורה אחת עם הגמד השעיר מאיראן כמדינה המוחזקת כמחרחרת מלחמה מהשורה הראשונה בעולם ומכאן, לרדת נמוך יותר כבר אין להיכן.  כל שנותר הוא לחדול ממדיניות גורפת של התרפסות, נחמדות, ו"יפי נפש" אשר כבר זיכתה אותנו בתואר אלופי מחרחרי המלחמה העולמים ולשנות מדיניות לכיוון קשוח אגרסיבי וחושף שינים יותר.

יש לשים סייג לנאמר לעיל.  ניראה כי דצמבר הקרוב הינו הקו האדום אשר יוצב בפני איראן למסור תשובתה להצעת המעצמות.  עד אז על ישראל לשמור על פרופיל נמוך, אך הסכר יכול להיפרץ מיד לאחר מכן.

ככל שנשכיל ליצור הרושם ולנתב מדיניותנו כך שמדינות העולם תהיינה אסירות תודה לנו יותר על כי רק חשפנו שינינו ולא נשכנו רחמנא-ליצלן, כך ניהיה מקובלים אהודים ומקושרים יותר בעולם.

ניראה כי תרבות המזון המהיר והריגושים המידיים טישטשה עלינו את דעתנו.  כמובן שמדיניות "הכלב המשוגע" תיצור סינוסואידה מדינית שלילית למשך זמן מסוים.  עלינו להתאזר בסבלנות תוך אחיזה נחרצת בעקרונותינו עד התהפך מגמת הסינוסואידה כלפי מעלה.  מהפך זה לא יארך למצער יותר מצמד שנים.

 

אהרון רול

amroll@rogers.com

www.aaronroll.com

http://www.global-report.net/aroll/

http://www.aaronroll.com/democracy/hatred_for_nothing_volume2.pdf

http://www.aaronroll.com/democracy/israeli democracy chapters.pdf