כתיבתו של איאן רנקין מושכת חוט שומר עומק ורכות, מעודן, על פני ממשות נעדרת, תלושה ומחוברת במתח נהדר שהורג את הנכתב דווקא בעגינתו אל מול פני ההתרחשות הסיפורית.

ישנם ספרי מתח בהם דמותו של החוקר/הבלש היא הסיפור המקביל להתרחשות. מרתק לעקוב בספרים אלה אחר השזירה האמיצה בין העלילה לבין החוקר, בין המקומות בהם הסיפור פוגש את המניע אותו לבין נקודות הפרידה בין השניים - החוקר פונה לחייו ותעלומת המתח ממשיכה את מסע האופל שלה. הסופרים שצולחים ליצור את הריבוד החד הזה נראים בעיניי כענקי ספרות המתח. כזהו איאן רנקין.  

הספר 'חבלים וצלבים' מתרחש למעשה במקום שהוא מתחת למקום. על פני שטחה של אדינבורו נחטפות ילדות בנות שתים-עשרה וחטיפתן הסידרתית יוצרת את הפחד ואת הנואשות לקריאת החיפוש אחר הבנת הפשע ומציאת הפושע. הפחד והנואשות הם העיר התחתית - ירכתי חוויותיו של החוקר המשטרתי ג'ון ריבוס.  

כן, ג'ון ריבוס נכנע לתדמית החוקר המודרני הקלאסי - הוא מעשן יותר מידי במודעות נאבקת להפסיק, הוא שותה, הוא גרוש עם ילדה בת שתים-עשרה שיחסיו עמה נתקעים בריחוק אנושי מובן. הוא לא זוהר, הוא לא מצליחן, הוא נמצא במערכת משטרתית שחוקה ומעורר צרות-עין מצד מפקדיו. אלא שלג'ון ריבוס ישנו מסע צלב ארוך ומתמשך, היסטורי משלו, זה המתעורר בדרך ייסורים בלילותיו ההזויים והצווחים, אין תמה איפוא, שהספר נפתח בבית הקברות ביום השנה למותו של אביו, ריבוס מתהלך בימיו בין ארצות המתים-החיים.   דרך איטית מזמין אלינו רנקין. זהו אינו ספר מתח הנקרא באחת בנשימה עצורה. האפילה - אינה משתייכת לפושע ברור, צל ואפלולית הם חלק בלתי נפרד מתאורת המקום, והמקום שמתחת למקום. אביו של ריבוס היה מהפנט, קוסם, אחיו המשיך את דרכו. מה מתוך אחיזת העיניים שייך לבמה המוארת ומה עולה מתוך צללי הזיכרון הרדוף? מה יעלה חיוך בקהל, לחש התפעלות ומחיאות כפיים ומה יוותר כמקבע את הטעם המר שבשעשוע. היכן מתחבאת האמת?  

לא, ג'ון ריבוס אינו בלש מהורהר, הוא אינו פילוסוף. איאן ארקין אינו מעלה תהיות לרחובות אדינבורו, הוא מותיר חבלים שאינם מגדירים מתחמי תשובות, אינם מהווים עוגנים, אלא הם פתילים פרומים המגיעים לסיפו של ריבוס בדמות מכתבים תמוהים שרק אחר-כך ייקשרו כולם בחבל אחד עבות, וכך דווקא קצוות החבלים המפוררים הם קשרים בלתי פתורים - ואילו הפיתרון היא באחיזה האמיצה של השרכים זה בזה. אך כל אלה, כאמור הן התרחשויות של מתחת.  

התנועה שמעל היא תנועה סזיפית, התחקות של רמז אחר שביבו. התמקמות של דמויות המסעפות את העלילה לעוד נקודות מבט - האפרוריות בהליכתו ובמהלכיו של ריבוס מנגדת לזוהר המנצנץ שכל היבט שכזה נושא עמו, גם כותרות העיתון הפורשות את הזוועה מחדירות אל הסיפור עיתונאי עיקש המשוכנע שעלילת הפשע, בכלל מסתירה פשע אחר, גדול יותר, שערורייתי יותר שכתיבתו עוד תחשוף.   וכך, הכתיבה והקריאה הופכות גם הן לדמויות סמויות בספר. עוד חבל מתח שריבוס נאחז בו, כמונו הקוראים. כתב החדשות ממלא פינקס קטן, מכתבים מגיעים לפתחו של ג'ון, בתו מנוייה בספרייה העירונית ולמרתפיה - יתנקז ארכיון מחול השדים האחרון. ההליכה המצויירת שמתווה איאן דוחקת אותנו לנסות להבין האם ג'ון ריבוס הוא בלש כתוב או חוקר בממשות כתובה, ואפשר רק להתפעם מהיכולת הסיפורית הזו של רנקין.  

הצליבה הידועה בהיסטוריה, מול עיני ההמון מהפכת את משמעותה אצל ג'ון ריבוס, או אולי דווקא מבהירה את מהותה - זעקות הכאב נעוצות בבשר החי מתוך עולם שכולו בדידות. אין בו תובנות נשגבות, אין בו נבואה אלוהית, אפילו הפיקחון מתעתע בו. קישיון העצמות והעצמיות מעלים אל המקום שמתחת למקום את הצללים המתארכים של הרוח, מוסרים אותם לניקוב המוּסָר בדייקנות אפילה ועדיין שומרים על שארה ושייריה בכתיבה שלא מעט פעמים נוגעת בליריקה, שהלא הכתוּב הוא חלק מאודק ומהודק בתוך הדקדוק המקרי והגורלי שלה.   מהותו של חבל התלייה, בדמות הנושאת בדין ללא דיין, חבלי מוות, נוכחת בספר ונוכחת בסיפור. אך יותר מכל - נוכחת בדמות שמתהלכת לאט בחשיכה אנושית שכתיבתה המדוייקת מאצילת השראה, מוארת בקדרותה.

חבלים וצלבים ראוי לפיכחון קוראיו.