בפברואר 2009 הועלתה על במת האופרה הישראלית האופרה "מפיסטופלה" מאת אריגו בויטו, אשר נכתבה ע"פ המחזה הנודע "פאוסט" מאת הסופר והמחזאי הגרמני, יוהן וולפגנג פון גתה, ובימים אלו ממש מועלית האופרה "פאוסט" מאת שארל גונו, אשר אמנם נכתבה ע"פ אותו הסיפור, אך מזוית שונה, והליברית לאופרה נכתבה ע"י ז'ול בארבייה וע"י מישל קארה. יצוין, כי גונו כתב בחייו תריסר אופרות ("פאוסט" ו"רומיאו ויוליה" הן המוכרות מביניהן), והן משתייכות לסגנונות אופראיים שונים, ומאפיין אותו סגנון ייחודי לו אשר השפיע על מוסיקאים צרפתיים אחרים כדוגמת ביזה. מעבר לכך, גונו היה מלחין פורה במיוחד, אשר התרכז בהלחנת מוסיקה דתית מגוונת בצרפת.

המחזה "פאוסט" מאת גתה היווה בסיס ליצירות רבות במאה ה- 19 של שומן, של ברליוז, של מאהלר, של ואגנר ושל ליסט, ומדובר בטרגדיה אפית, אשר נחשבת בעיני רבים כיצירה החשובה ביותר אשר נכתבה בשפה הגרמנית. גתה הקדיש לכתיבת המחזה שנים רבות מחייו, אולם זכה להכרה עליו רק לאחר מותו, וזאת בעיקר דרך היצירות הנוספות שהושפעו מהסיפור שכתב והסתמכו עליו, ולמעשה במחזהו תמצת גתה את הפרדוקס האנושי ודן בשאלת השטן שנמצא בתוך כל בן אדם, ועל כן נוהגים לצטט שורות רבות מתוכו.

האופרה בעלת חמש מערכות, ועוסקת ביחסיו של פאוסט המלומד הזקן עם מפיסטופלה, אשר נגלה אליו לראשונה בעקבות כך שפאוסט מקלל את אלוהים. מפיסטופלה מבטיח לפאוסט עושר, כוח ותהילה, אך פאוסט מעוניין רק בנשים רבות ובהשבת נעוריו. הם חותמים על עסקה לפיה פאוסט יהיה אדונו של מפיסטופלה על האדמה, אולם לאחר מותו מפיסטופלה יהפוך לאדונו. מפיסטופלה חושף בפני פאוסט את דמותה של מרגריט, ונחשפים גם ולנטין - אחיה, וגנר - חברו של ולנטין וסיבל - צעיר המאוהב במרגריט. פאוסט מפתה את מרגריט ונסחף דווקא מתמימותה, והיא נשבית בקסמו בעקבות תכשיטים שקיבלה במפיסטופלה ובעקבות עידודה של שכנתה מרתה. מרגריט נענית לחיזוריו של פאוסט, ונושאת את ילדו של פאוסט ברחמה, וסיבל מבטיח לדאוג לה לאחר שפאוסט נוטש אותה. היא עדיין אוהבת את פאוסט, אולם ולנטין אחיה מעוניין לנקום, אולם נפצע אנושות בקרב מול פאוסט בשל סיועו של מפיסטופלה. ולנטין מקלל את מרגריט על ערש דווי, והיא מתמוטטת ומאבדת את שפיותה, ועל כן נכלאת בבית הכלא. מפיסטופלה מעוניין לעזור לפאוסט ולהצילה, אולם מרגריט נבהלת למראהו של מפיסטופלס ולמראה הדם על ידיו של פאוסט. היא מתה ומפיסטופלה מקלל אותה, אולם לבסוף הנפש שלה ניצלת.

המוסיקה המצוינת שהלחין גונו עבור "פאוסט" הייתה חדשנית ביחס לאותה התקופה, ומתאפיינת בשימוש נרחב בקטעי מקהלה, אשר נשמעת מחוץ לבמה מחד, לבין אריות ארוכות מאידך. קשה לסווג את האופרה לסגנון אופראי מסוים, שכן היא משלבת מרכיבים מסגנון האופרה קומיק ומרכיבים מסגנון הגראנד אופרה. יצוין, כי גונו הוסיף מאוחר יותר לאופרה קטע בלט משמעותי, ולמרות שתחילה לא התקבלה באהדה ע"י הקהל, היא זכתה להצלחה רבה מאוחר יותר, וכיום היא נחשבת לאחת האופרות הפופולריות והאהובות בעולם. למעשה, סיפורו של פאוסט אינו סיפור אהבה, כי אם סיפור המתאר את הכמיהה של בני האדם לנעורים, וכותבי הליברית של האופרה "פאוסט" התמקדו בהצעה של מפיסטופלה לפיה פאוסט יקבל את נעוריו חזרה, נושא שלכאורה כל צופה בקהל יזדהה עמו קל וחומר בתקופתנו.

הבמאי הבלגי פול-אמיל פורני, אשר מכהן כיום כמנכ"ל וכמנהל אומנותי של האופרה של ניצה, לטעמי לא עשה עבודה מוצלחת כלל, שכן אופן הבימוי משעמם למדיי וחסר מעוף של ממש. דווקא כאן המקום להשוות בין "מפיסטופלה" לבין "פאוסט", שכן באופרה הראשונה סגנון הבימוי היה מעניין, מרתק ומרשים בימתית, אולם באופרה השנייה היה סגנון מנוכר ואפרורי וחסר אמירה ברורה של ממש וקו מנחה אחיד. כך למשל, ציפיתי שבמעבר בין העולם הממשי לבין עולמו של מפיסטופלה יהיה שינוי בולט לעין מבחינה בימתית, אולם גם כאן האפרוריות נשמרה, ועל כן השינוי לא בא לידי ביטוי באופן מיטבי. סיפורו של פאוסט הינו מיתוס, אך בימינו הוא גם היסטורי, ובשל כך הוא אוניברסלי ורלוונטי לכל זמן ולכל מקום. יחד עם זאת, בדיעבד התברר לי כי הבמאי בחר להתייחס למלחמה המתוארת בסיפור כמלחמת העולם הראשונה באירופה על מנת להפוך אותה לרלוונטית יותר, אולם הדבר לא הומחש בצורה מוצלחת ולא היה ברור כלל ועיקר. דווקא התמונה הבעייתית ביותר באופרה הייתה בתחילת המערכה הרביעית - חדר המיטות, מאחר שאינה ממחישה באופן מיטבי את התקופה הממושכת שחלפה ואת השינוי שעברו הדמויות בעקבות זאת. עוד יצוין, כי ע"פ מה שמקובל בעולם בימינו, הבלט שהפך להיות חלק בלתי נפרד מהאופרה אינו מבוצע, משום שלכאורה מדובר בכורח מתקופתו של גונו, וכעת אינו רלוונטי, מה גם שהוא פוגע ברצף העלילה. בעיניי חבל שהבלט לא בוצע, היות שכאמור, הוא מהווה חלק בלתי נפרד מהיצירה המוגמרת של גונו, והוא מאפיין את האופרות שנכתבו באותה התקופה.

התפאורה שעיצב פופי רקנטי הייתה מינימלית יחסית ועשתה שימוש במסכים ברקע הבמה, ועל אף שהיא מאפשרת מעברים מהירים וזורמים בין התמונות ובין המערכות השונות היא בעייתית. דווקא בסגנון הגראנד אופרה נהוג ע"פ רוב להציב תפאורה מסיבית ומתחלפת, וכאן גם השינוי המתבקש ואף הנדרש בין העולם הממשי לבין עולמו של מפיסטופלה לא הובא לידי ביטוי כלל, אלא באמצעות שלוש כריות בצבע אדום שלא היוו פיתרון מספק. התאורה שעיצב ז'ק שטלה הייתה עמומה ואפלה, והתאימה לאפרוריות שאפיינה את התפאורה, אולם הייתה מרשימה במיוחד בתמונת היין בגווני האדום, אשר הבליטה את נוכחותו של מפיסטופלה. כמו כן, התלבשות שעיצבה ורוניק בלון היו יפות ובעלות סגנון אחיד שהתאים לדמויות ולתקופה. הפריע לי במידה מסוימת שלבושו של מפיסטופלה היה אף הוא ברוח התקופה, ואמנם הדבר מעלה את השאלה לגבי מהותו של מפיסטופלה - אנושי או לאו, אך גוון אחר של חליפתו היה בעיניי משיג תוצאה מוצלחת יותר.

התזמורת הסימפונית הישראלית ראשון לציון בניצוחו של ישי שטקלר הייתה מצוינת, והוא הפיק ממנה צלילים נפלאים, ובעיניי כוחה של האופרה "פאוסט" בהפקה הנוכחית הוא במוסיקה הנפלאה ובסולנים הנהדרים. מקהלת האופרה הישראלית דווקא אכזבה אותי, שכן חבריה לא עקבו אחר המנצח, דבר אשר היה בעוכריהם. באופרה משתתפים בנוסף ארבעה אקרובטים (תום וקסלר, תומיליו מינץ, אמיר נר גאון ויובל עוז), אשר אמנם הביאו לידי ביטוי יכולות גופניות מרשימות במיוחד, אך תפקידם על הבמה לא היה ברור לחלוטין, והדבר נובע מסגנון הבימוי הבעייתי. בנוסף, משתתפים השחקנים : עטר אב, ג'סיקה אוזן, לירז אסף, שובל גביש, שני דקל, יפעת יהודה, טליה לוין, תמר לוין, לורן סביר ונועה שכטר.

אנדראס שיידגר (טנור) בתפקיד פאוסט היה מצוין, והפגין יכולות קוליות מרשימות ותענוג להאזין לו. זיהיתי בעיה מסוימת בליהוקו של שיידגר לתפקיד, מאחר שפאוסט מקבל חזרה את נעוריו, והדבר אינו בא לידי ביטוי במראהו החיצוני, אשר אינו תואם גבר יפה תואר בשנות העשרים המאוחרות. יחד עם זאת, הוא הביא לידי ביטוי את העובדה שפאוסט הינו אינטילגנט, אולם מאז שכרת ברית עם מפיסטופלה, שכח מה כרוך בדבר - היעדר היכולת להתנתק מהשטן.

ולדימיר בראון (בס-בריטון) בתפקיד מפיסטופלה הפגין משחק כוחני, דומיננטי ומרשים, וגוון הקול שלו בצירוף מראהו החיצוני הולמים את התפקיד. יצוין, כי בזמנו צפיתי בסולן השני שמשתתף באופרה לצדו - פאטה בורצ'ולדזה, אשר מעניק למפיסטופלה מימד צבעוני ונאלח יותר. כמו כן, בראון הביא לידי ביטוי את העובדה שמפיסטופלה מתמרן את פאוסט בהתאם לצורך על מנת לזכות בנשמתו, ולצד זאת שהוא ניחן בכוחות על טבעיים הוא נראה ממשי וגשמי לחלוטין.

אירה ברטמן (סופרן) בתפקיד מרגריט הייתה פנטסטית, והיא הפיקה את המיטב מהדמות הן מבחינה קולית והן מבחינה משחקית, ועל כן זכתה לשבחים רבים ולמחיאות כפיים סוערות מהקהל. היא הביאה לידי ביטוי את העובדה שמרגריט הינה צעירה אשר גדלה ללא משפחה פרט לאחיה אשר יוצא למלחמה, ולאורך העלילה היא משתנה והופכת מעלמה צעירה לאישה. מרגריט מהווה ניגוד מובהק לפאוסט בכך שאינה נעתרת למקסמי השווא של מפיסטופלה, אלא רואה בו את השטן ומסרבת לקבל ממנו עזרה.

אוליבייה גרנד (בריטון) בתפקיד ולנטין, נח בריגר (בריטון) בתפקיד וגנר, שירה רז (מצו-סופרן) בתפקיד סיבל ואיילה צימבלר (מצו-סופרן) בתפקיד מרתה סיפקו ביצועים מרשימים ועשו את עבודתם היטב.

סיכום : גם סולנים נהדרים ומוסיקה נפלאה לא הצליחו להאפיל על הבימוי הלוקה בחסר.