מס' צפיות - 377
דירוג ממוצע -
חליל הקסם שהקסימנו
מאת: אברי שחם 09/03/10 (12:05)

לעלות לירושלים - בעינינו העיר היפה והמעניינת ביותר בעולם - מהווה תמיד חוויה עבורנו, אבל יש לנו גם קושי אובייקטיבי: איננו מכירים את העיר ובדרך כלל מצליחים להסתבך ברחובותיה. פעם, בימי האינתיפאדה, פניתי בצורה לא נכונה ומצאנו את עצמנו במרכזה של שכונה ערבית. ביצעתי פניית פרסה בלתי-חוקית וברחנו משם בבושת פנים, אבל גם ללא הרפתקאות מסמרות שער שכאלה, אנחנו פשוט לא מוצאים את המקום אליו בכוונתנו להגיע, יהיה זה אולם הנרי קראון, המלון בו קרובי משפחתה של רעייתי ערכו את חתונתם, או האודיטוריום בבניין ימק"א בביקור הנוכחי, בו עמדה להופיע הבת דודה של אשתי בהצגת אופרה. בפעם הקודמת, עצרנו מונית וביקשנו את נהגה, כי ייסע לפנינו ויורה לנו את הדרך, אבל הפעם החלטתי להיעזר ב-gps שלי ולחסוך את דמי המונית. שגיאה גדולה!

דבר אחד הוא לקרוא על הקשיים הנגרמים לתושבי עיר הבירה עקב הקמת הרכבת הקלה ודבר אחר לגמרי להיתקל בחפירות, נתיבים חסומים, שינוי כיווני התנועה ברחובותיה הראשיים, ההופכים את הנסיעה בהם למרוץ מכשולים. המכשיר המסכן שלי ניסה לשווא להביא אותנו ליעדנו. הוא הורה לנו לפנות שמאלה בצומת בה בוטלה פניה כזאת. במקום זאת פניתי ימינה. המכשיר לא התבלבל, הודיע על 'חישוב מחדש', התווה לנו מסלול חדש ותוך זמן קצר הביאנו בחזרה לאותה צומת וניסה שוב לגרום לנו לפנות שמאלה. לבסוף סתמתי לו את הפה ונעזרתי בהדרכתם של הולכי רגל אדיבים.

אני שמח להודיעכם, כי הגענו בזמן. הייתה זאת שבת יפה, עם מזג אוויר נוח ומודעים לקשיינו בניווט בירושלים, יצאנו מוקדם יותר מהבית. החנינו את המכונית וניצלנו את הזמן הפנוי לטיול באזור. ממלון המלך דוד המלכותי כתמיד, פנינו שמאלה ובמהירה מצאנו את עצמנו בשדרות ממילא. מדוע לא סיפר לי איש על המדרחוב היפה הזה המרוצף באבנים, עם מספר מרפסות תצפית אל עבר חומות העיר העתיקה והנוף המהמם של ירושלים, שעוצב על-ידי הארכיטקט משה ספדי ומשלב בצורה מרשימה בין הישן וההיסטורי והמודרני? היינו מספר פעמים בירושלים, פעם ערכנו אפילו סיור מודרך של שלושה ימים, אבל על קיומו של המקום זה, הנחבא לצידי הכביש היורד לשער יפו, לא ידענו. אני סמוך ובטוח, כי נבקר בו פעם נוספת, כשהחנויות ובתי קפה יהיו פתוחים ולא שוממים, כמו בשבת האחרונה בעיר בירתנו המתחרדת.

כפי שהזכרתי לעיל, מטרת בואנו הייתה השתתפות בהצגה ועתה חזרנו לבניין ימק"א. זאת לי בפעם הראשונה שאני מבקר במבנה היסטורי זה. בכניסה מתנוססים שלטים בשלוש שפות, עם קטע מנאומו של לורד אלנבי בחנוכת הבניין ב-1933: "מקום זה השלום שורר בו, יריבות מדינית ודתית תישכח, אחדות בין עמים תטופח ותפותח." בתוך הבניין עצמו כאילו נשמרה אווירת המנדט. פקיד  הקבלה מדבר עברית במבטא מזרחי כבד, בקומת המרתף פועל מכון כושר, שלילדים שבאו בשעריו המתינו נשים ערביות בכיסוי ראש ובמסעדה התקשתה המלצרית החמודה לקבל את הזמנתנו בעברית וביקשה שנחזור עליה באנגלית.

מסמר הערב הייתה האופרה של מוצרט "חליל הקסם". קשה לומר, כי אנו חובבי הז'אנר הזה. איננו מבקרים באופרה, אם כי לפעמים אני נהנה להאזין לאריות מפורסמות מפי מיטב הזמרים בעולם. עם זאת, אני חייב לעשות את זה בחדרי, עם הדלת סגורה. אשתי חובבת מוסיקה, אנו מבקרים בקונצרטים, אבל שירה קלאסית פשוט אינה לטעמה. על אף הנאמר במשפט הקודם, שנינו שבענו נחת רבה מהצפייה וההאזנה לאופרה שאורכה קרוב לשעתיים ויצאנו מההצגה עם חיוך רחב.

הפקה זאת מוצגת בסך הכול פעמיים, במסגרת מופע הפתיחה של פסטיבל ירושלים לאומנויות. הביצוע הוא בידי תלמידים מצטיינים מתוך המחלקה הווקאלית של האקדמיה למוסיקה ומחול בירושלים. האודיטוריום של ימק"א יפיפה, אבל קשה לומר שבימתו מצטיינת במימדיה. לפלא היה בעינינו, כיצד הצליח האנסמבל הכלי של שניים עשר נגנים (אף הם מתוך האקדמיה), בניצוחו המעולה של עידו ארבל, להתמקם בפינת הבימה הזאת, לצדם של עשרות הזמרים. למקהלה נותר מקום רק באולם, לצד כסאות הקהל.

אחת הסיבות להנאתנו הייתה ללא ספק בימויו של מוטי אברברוך, שללא תפאורה ובאמצעים פשוטים, כמו פנסים שנשאו כל הזמרים וסימלו לעתים אבוקות ולעתים איום מרומז וסרטי נייר לבן, ששימשו פעם יער סבוך, פעם אחרת נהר גואש ופעם נוספת מכשולים אימתנים, שהגיבורים היו חייבים להתגבר עליהם, הצליח להעביר את ההצגה לימינו.

הרגשנו גאווה רבה מכך שצעירים ישראלים מסוגלים להרים גם הצגה קלאסית כזאת, הרי בסך הכול עולמו של מוצרט רחוק מאד מירושלים של ימינו, שהמאבק על השליטה בה הוא אחד המכשולים להשגת שלום באזור. נהנינו מאד לשמוע את זמרתה של קרובת משפחתנו (הסיפור, כיצד נערה צעירה, ילידת אחת המושבות בשרון, שבני משפחתה אינם זמרים ואף לא במיוחד מחבבים אופרה, בחרה במקצוע קשה זה, שווה גם הוא, כי יסופר), שזאת הייתה הופעתה הבימתית הרצינית הראשונה. לדעתנו, היה זה משחקו הקומי של פפגנו (יאיר פולישוק), שגנב את ההצגה.  

גורם נוסף שבתקופה אחרת, בליהוק אחר, היה יכול להכשיל את ההצגה היה, כי הזמרים שרו (כפי שנהוג באופרות) בשפה בה מוצרט כתב את האופרה, בגרמנית. בקטעי קישור מדובבים דיברו השחקנים עברית. עבורי, שהשפה הגרמנית, אותה ינקתי עם חלב אימי, הפכה בבגרותי לשפת השואה, היה מעט סוריאליסטי לשמוע חברה ישראלים צעירים שרים בשפה זאת.

איך פפגנו שר? "gutte nacht, falsches welt! (לילה טוב עולם כוזב!).      

הכותב הוא ישראלי נשוי, שלושה ילדים, שישה נכדים. עוסק בעריכה וכתיבה טכנית לפרנסתו ובכתיבה יוצרת ותרגום בעברית, אנגלית והונגרית וגלישה באינטרנט להנאתו. גר בת"א וגאה להימנות על חברי מרץ.

 

רוצים לפרסם את דעותכם ב"פרשן"? גם אתם יכולים! לחצו כאן

 

גולשים יקרים, הכותבים באתר משקיעים מזמנם בשבילכם, בואו ניתן להם תגובה! כתבו למטה (בנימוס) את דעתכם.

דרג מאמר:          
תגובות למאמר זה לא התקבלו תגובות לקריאת כל התגובות ברצף
אין תגובות למאמר