"מישהו ימות בסוף" הוא מחזה מאת המחזאי והבמאי הצעיר מאור זגורי, אשר בימים אלו מוצג בתיאטרון הבימה, וזוהי הצגה פוסט-מודרנית, אשר נכתבה בשיתוף פעולה עם ששת השחקנים, אשר מגלמים בהצגה את הדמויות השונות. למעשה, בהצגה זו הגבול בין השחקן לבין הדמות עצמה מטשטש, ונגיעות מעולמם האישי של השחקנים מובאות לידי ביטוי בתוכן המחזה.

העלילה מתארת ששה סיפורים מקבילים ואישיים של צעירים בשנות העשרים לחייהם, אשר מצטלבים ונפגשים זה בזה, והופכים יחד לסיפור אחד. לולי ואחותה הקונה ניקו מתגוררות יחד, ובעוד שניקו אינה יוצאת מהבית וחולקת את מחשבותיה באמצעות משדר רדיו ביתי, לולי עובדת לפרנסתן כחשפנית. אדם הינו נשא איידס, אשר אוסף את אחיו, ג'ו, ממוסד לבעלי צרכים מיוחדים ומעוניין לבלות עמו כמה שאפשר. ירדנה ובנצי בשנות העשרים המאוחרות לחייהם ומתגוררים יחד, אולם עוברים משבר אשר מאיים על המשך הקשר ביניהם. כל החלטה שיעשו תשנה את מהלך חייהם, אולם לבטח מישהו ימות בסוף.

מאור זגורי יחד עם צוות השחקנים כתב מחזה בעל סיפורים אנושיים ולכאורה יומיומיים, אשר מאפיינים את חייהם של צעירים בשנות העשרים לחייהם. יחד עם זאת, לטעמי הסיפור עצמו אינו מלוטש דיו, והמחזה מושפע למדיי מהשחקנים אשר לקחו חלק בכתיבה, והיה ניתן לראות זאת בבירור מהתבוננות בחלק מהדמויות שמגלמים השחקנים בהצגה זו ביחס לדמויות שמגלמים השחקנים בהצגות אחרות אשר מועלות במקביל. הבימוי עצמו היה בעייתי מעט, בעיקר לאור העובדה שלעתים קרובות ישנו מעבר מסיפור לסיפור באופן תכוף, דבר אשר מקשה על הריכוז ועל המיקוד בסיפור מסוים. לצד זאת, היה מעניין לראות כיצד הסיפורים קשורים זה בזה, וניכר כי הייתה עבודה יפה של הבמאי עם צוות השחקנים כקבוצה, דווקא משום שהשימוש באביזרים הינו מזערי, וההצגה מסתמכת על השחקנים.

התפאורה שעיצבה שני טור הסתמכה על מסך ברקע שעליו הודפסה מפת העיר בה מתרחשת העלילה, ועל הבמה עצמה הוצבה אותה המפה, והדבר שיקף בצורה טובה את המעבר ממקום מסוים למקום אחר. בנוסף, התלבושות שעיצבה התאימו לדמויות באופן מספק, והתאורה שעיצב מאיר אלון הייתה טובה מאוד, וסייעה בהפיכת העלילה לזורמת לאורך חלק מההצגה. יחד עם זאת, עיצוב התנועה והמוסיקה של מירי לזר בעיניי לא תמיד סיפקו את הנדרש, בדגש על התנועה שלעתים לא עלתה בקנה אחד עם הטקסט.

נלי תגר בתפקיד ניקו אמנם הצליחה להביא לידי ביטוי בצורה טובה את דמותה של הצעירה המבולבלת והחרדה שלא לומר הילדותית, אשר מנבלת את פיה בדרך קבע. במידה מסוימת התפקיד שלה כתוב בצורה הטובה ביותר במחזה, אולם ניכר כי כאן השחקנית הושפעה מתפקידים אחרים שלה בהצגות אחרות כדוגמת "לילה במאי" ו"אוגוסט : מחוז אוסייג'", ולכן ראיתי בכך דמות מונוטונית ובעלת מניירות ידועות מראש.

ורד פלדמן בתפקיד לולי, אחותה, הייתה מצוינת, והפגינה משחק מסוגנן ואמין. היא הצליחה להמחיש את הרצון שלה להיות נאהבת ולמצוא בן זוג, אולם לצד זאת הביאה לידי ביטוי את הקושי שלה להתחייב ולהתמסר לקשר. בנוסף, היה ניכר כי מערכת היחסים שלה עם אחותה מורכבת, וחלקה נותר בגדר חידה גם בסיום המחזה.

תומר בן-דוד בתפקיד אדם היה טוב לפרקים, אולם תחושתי הייתה כי הוא מתאמץ לצעוק ולהפגין במשחקו את רגשותיו באופן מוקצן מדיי. יחד עם זאת, הוא מצליח ליצור מספר רגעים נוגעים ללב עם דניאל סבג בתפקיד ג'ו, אשר במשחק עקבי, מעודן ומשכנע מצליח להביא לידי ביטוי באופן מרשים ושובה את דמות הצעיר שהוצא ממוסד ותלוי באחיו.

יפית אסולין בתפקיד ירדנה הייתה מצוינת, ובמשחקה הורגש כי היא חיה את הדמות, ופעולותיה מונעות מתוך תחושותיה הפנימיות ומתוך המשבר שהיא חווה. לצדה, מני פלורנטין בתפקיד בנצי הצליח לעתים לעצב דמות אמינה, אך משחקו מונוטוני ואינו מתפתח כמצופה, דבר שהינו בולט דווקא בשל העובדה שהוא מגלם את אחת הדמויות אשר עוברות את השינוי המשמעותי ביותר במחזה.

סיכום : הצגה המופנית לטעמי לקהל יעד מסוים - צעירים בשנות העשרים, ולא כל צופה יהנה ממנה.