מס' צפיות - 934
דירוג ממוצע -
אותו הים / הבימה - ביקורת
מאת: אלעד נעים 18/03/10 (13:45)

"אותו הים", הרומן רב המכר של עמוס עוז, עלה לאחרונה בתיאטרון הבימה כעיבוד בימתי שאותו כתב חנן שניר, אשר עיבד בעבר שני רומנים אחרים של עוז - "קופסה שחורה" שהועלה בתיאטרון הבימה ו"מקום אחר" שהועלה בתיאטרון הקאמרי. הרומן "אותו הים" הוגדר ע"י רבים מקוראיו כיצירה הטובה ביותר של עמוס עוז עד כה, בין השאר בשל המימדים האוטוביוגרפיים שבה, והוא מתאפיין בשפה הפיוטית תוך שימוש בחריזה ובלשון מיוחדת, ואף נשמעת ממנו מעין מוסיקה, ועל כן היא שונה מיצירותיו הקודמות.

 

הרומן עצמו עוסק בשאלת השפעתם של הורים על ילדיהם, והעלילה שבו נסובה סביב חיפוש אחר היסודות הקיומיים של הדמויות השונות. העלילה מתוארת ע"י המספר, ובמרכזה יועץ המס אלבר דנון מתגורר בבת ים בגפו לאחר שאישתו נדיה נפטרה מסרטן השחלות, ובנם היחיד אנריקו נסע לטיול בטיבט. דיתה היא חברתו של אנריקו, אשר נעזבת על ידו בשל הנסיעה, ולצד עבודות מזדמנות היא מנסה לקדם את הקריירה שלה בתחום התסריטאות, ומנוצלת ע"י מפיק הסרטים דובי דומברוב. בטין היא רואת חשבון אלמנה, אשר מיודדת עם אלבר, ומעוניינת בחיים משותפים עמו על מנת להימלט מתחושת הבדידות, אולם הוא מוצא את עצמו כרוך אחר דיתה. במקביל, אנריקו נמצא בקשר עם מרים, נזירה זונה בנפאל, ומתיידד עם ילד מקומי.

 

העיבוד למחזה של חנן שניר לטעמי לא היה מוצלח, מכיוון שהרומן עצמו אינו מתאים להעלאה על במה, והעיבוד לא הצליח לגשר על פערים משמעותיים אלו. הבימוי של שניר היה מקורי, והוא הצליח לחבר בצורה טובה בין הקטעים הקצרים והעצמאיים לכאורה, לסיפור אחד שלם, וזאת באמצעות דמותו של המספר, אשר מוביל את העלילה אשר משתנה בזמן ובמקום, כאשר השחקנים יושבים בצדי הבמה, לעתים מחליפים דמויות, ויוצרים "תיאטרון בתוך תיאטרון". בנוסף, שניר הציב מסך עליו מוקרנים איורים פשוטים של אבי עופר וכותרות שמטרתן לסייע בארגון הסיפור ולהקל בהבנת שינויי המקום והזמן. שניר בחר לקשר בין "אותו הים" לבין רומן אחר של עוז "סיפור על אהבה וחושך", דבר אשר העשיר את תוכנו של הסיפור, וקיים קשר שאינו מקרי ביניהם, ובכל זאת שאלתי את עצמי האם "אותו הים" יכול לעמוד כמחזה לבדו. ברם, אין כאן סיפור מרגש, מעניין וכל שכן מרתק, ולאורך ההצגה עיקר התחושה העיקרית שלי הייתה שעמום, שגם שחקנים מצוינים כמו יגאל שדה וסנדרה שדה לא הצליחו להפיג.

 

התפאורה שעיצבה ענת שטרנשוס התאימה לתפיסת הבימוי של ההצגה, וכללה בעיקר אביזרים פשוטים ונייחים, כאשר המיטה שניצבת במרכז הבמה שיקפה היטב את המשותף להתרחשויות בשלושת המקומות המתוארים בעלילה - בולגריה, בת ים וטיבט. התלבושות שעיצבה עפרה קונפינו היו סבירות, והתאימו לדמויות השונות, תוך שמירה על המתווה הפשטני. בנוסף, התאורה שעיצב אבי יונה בואנו (במבי) הייתה טובה בזכות הפנסים שהוצבו בצדי הבמה. יחד עם זאת, המוסיקה של יובל מסנר הייתה מעט מטרידה ולדעתי בחלקה לא התאימה לעלילה.

 

יגאל שדה בתפקיד המספר והקשיש היווני היה מצוין, והוביל את הסיפור היטב ובכריזמטיות רבה, תוך שהוא מסייע להבנת מימד המקום ומימד הזמן. דמותו של המספר היא דמות שנושאת מאפיינים אלוהיים, והדמויות רואות בו כמי שקובע את גורלן במידה מסוימת, ונוהגות לפנות אחיו לאורך ההצגה, להתייעץ איתו ולבטל אותו. שדה מצליח לנוע בקלות ובטבעיות בין דמויות משנה נוספות אשר הוא מגלם מתוקף תפקידו כמספר, ומעצב כל אחת מהן ברגישות ובאופן מחושב.

 

אהרון אלמוג בתפקיד אלבר היה טוב מאוד, והביא לידי ביטוי את השינויים בחייו, החל ממקום הולדתו בבולגריה, דרך מגוריו בבת ים וכלה בקשריו עם בנו בטיבט באמצעות המכתבים. ברם, דבר מה היה חסר, אולי העצמת ההתייסרות, הפחד מהבדידות או הרצון להרגיש צעיר יותר...

 

סנדרה שדה מגלמת בהצגה מספר תפקידים נשיים - נדיה, בטין ומרים, וככל הנראה בחירה זו נעשתה מתוך התפיסה שכל אחד מתפקידים אלו מביא לידי ביטוי את דמותה של האם בצורה זו או אחרת. בכל אחד מהתפקידים היא הביאה לידי ביטוי את הניואנסים המתאימים לכל אחת ואחת מהדמויות - נדיה המיואשת על ערש דווי, בטין המזדקנת הבודדה ומרים השנויה במחלוקת. יתר על כן, דווקא בשל העובדה שהיא מגלמת את שלושת התפקידים האלו דמותו של הבן אנריקו הייתה מעניינת יותר.

 

יואב דונט בתפקיד אנריקו וטלי רובין בתפקיד דיתה מחליפים ביניהם את הטקסטים כמעין חלופת מכתבים, והטקסט נאמר אך אין תחושה של משמעות אמיתית. כאן לטעמי היה פער משמעותי בהצגה, והתרשמתי שמשחקם אינו משכנע ואמין. דוד קיגלר בתפקיד דובי גילם בצורה מוצלחת את דמותו של מפיק הסרטים החלקלק, הערמומי והנאלח, אך קיגלר ממשיך להיות נאמן לתפקידים המאפיינים אותו כשחקן, ולא מצליח להביא לידי ביטוי חידוש של ממש. כמו כן, בהצגה משתתף מתן מאק בתפקיד הילד מסרילנקה.

 

 

סיכום : עיבוד שהלך לאיבוד, שגם יגאל שדה וסנדרה שדה אינם מצליחים להביא לידי הצלחה של ממש.

הכותב הוא יועץ תיירות ויועץ עסקי.

 

רוצים לפרסם את דעותכם ב"פרשן"? גם אתם יכולים! לחצו כאן

 

גולשים יקרים, הכותבים באתר משקיעים מזמנם בשבילכם, בואו ניתן להם תגובה! כתבו למטה (בנימוס) את דעתכם.

דרג מאמר:          
תגובות למאמר זה לא התקבלו תגובות לקריאת כל התגובות ברצף
אין תגובות למאמר