רֶנה בת החמישים וארבע, אישה קטנה, מכוערת ושמנמנה, עם יבלות ברגליים וריח פה של ממותה, היא קונסיירז', שוערת בניין. היא גרה בדירה קטנה המוקצת לה בתפקידה, עם חתול ועם אל-לחצן המודיע לה בכל פעם כשמישהו עובר במבואה.

באותו בניין יוקרתי ועשיר עד זרה, גרה נערה בת שתים עשרה, המתקדמת בשלווה לעבר השישה-עשר ביוני, יום הולדתה. פאלומה, מתגוררת בקומה החמישית.  

בין המבואה לבין הקומה החמישית, יגיע לקומה הרביעית מר קאקורו אוזו.  

הספר נע בציר המעלית שבין המבואה לקומה החמישית. בתחילת הספר, אנו מתהלכים בדקות בקו סיפורה של גברת מישל, שליופי שלה ישנו מטען של תיעוב עצמי, שהוא הצייר הקשוח ביותר של הדיוקנאות העצמיים. בה בעת משיק הקו של פלאומה, נערה מיוחדת וחכמה שהחליטה לכתוב יומן תובנות על היקום, העולם והחיים. הקווים, נראים מקבילים ומשיקים כאחד.

חיוך רך, פנימי, מתפשט - ככל שנקודות החיבור בין שני הקווים מתקפלות פנימה לתוכו של הספר, לתוכן של שתי הילדות-המבוגרות הללו. לרגעים נראה כאילו הן נמזגות זו אל זו, לא כדי ליצור תמהיל, אלא כדי ליצור התפשטות, פעפוע של זהרורים, ריקוד של אור שמרחיב את האפילה. ואכן, נדמה לנו כי המעלית הזו, על אף היותה יוקרתית, מטלטלת בין הקומות, נחושה לנכוח במסע הפנימי-חיצוני, בתא קטן ומהודר - חונק ופתוח, מוגבל ומסמן גבולות, מוגדר ומקנה הגדרות, מקובע בתנועתו.

מוריאל ברברי אינה מפחדת מפרדוקסים.

המעלית החודרנית הזו מנקבת את המובן מאליו, מפוררת תובנות בחדות, מקיאה מתוכה את היוהרה האטומה, את מראית העין, את התעתוע המתנשא, את האווילות ואת ההבלוּת, ומקציעה ומלטשת את האנושיות החכמה, גם כשזו נחבאת מאחורי מסיכת הריקנות והסתמיות.

רנה ופלאומה מתהלכות בפיר המעלית כדרך הסמוראי, הן מגלות את ההלימה, את ההשראה מגדולתם של הדברים הקטנים, את העוצמה הפורצת מבגדי החולין, כדי לפעום את הבטח ב- כך צריך להיות. שתיהן וואביות - צורה מוצנעת של יופי, סוג של עידון המוסווה על ידי חספוס.

המעלית, היא אם כן, הכריכה של הספרים אותן הן קוראות, והחללים של התנועה הם צורתן המוצנעת של יופיין, עד כי נדמה ששתיהן אינן דמויות אלא יצירות אומנות - החציצה של המעלית מן העולם - היא במדוייק הקו החותך והיוקד שבין היותן אלמותיות, לבין היותן מרקם בשר ודם.

התנועה המרהיבה - האומרת כי כשיורדים עולים, נעצרת בקומה הרביעית. ולא כי היא נתקעת, אלא כי מרגע שהקומה הרביעית מקבלת לתוכה את מר קאקורו אוזו היא הופכת להיות גשר. גשר צר, נכון, ועדיין הגשר המחבר בין תהום לתוהו. מר קאקורו יאחז בידה של גברת מישל ושל פאלומה - ויראה לשתיהן כי החלל מפעים דווקא בגלל שאין בו דלתות גסות, אלא דלתות הזזה הנבלעות חרישית אל תוך הקיר ויוצרות מרווח נשימה עמוק ורחב ומלא.

כעת יתאחדו הפילוסופיה והפואטיקה, האנתרופולגיה והספרות, ההגות והחכמה - ויוענקו להם עיניים אצילות וקול, וטעם וניחוח, וצחוק ונגיעה והמעלית, כך נדמה, תסיים את תפקידה בנסיקה אחרונה לרקיע. מר קאקורו מושיט את המהות שחסרה עד מוות לשני הקווים המשיקים - את הפילאיות של תנועת הרוח בתוך האדם הארוג לאדמה.

הדיוק בו נפגשת המבואה עם העליונה הוא קליגארפי. אפשר לראות את הנוצה הדקה, החשופה שמציירת בדיו את הגידים והנימים של אישוני הפְּנים בתבונת הלב. מוריאל ברברי כותבת, וכל משפט ראוי להיחקק על קרקע הפעימה. אין יֶתֶּר, אין פָּחוּת. אבל יש - אין. יש חֶסֶר, ועצב, ושריטה. יש טיעוּן ומטען, שיקול ושיכול, יגון והד ותמצית ובת-שחוק. ישנה חמלה בעולם ללא חסד, ישנה אמונה בעולם אלילי, ישנה מחוננות בעולם אווילי. ומתוך החורים השחורים הנעלמים בהם נעה המעלית, אנו תוהים מי הם החיים ומי הם המתים ומהו אותו דיוק של אותה פגישה.  

ואז, כשהמרחב נושק בשפתי אוהב למרווח הצלול, בסוף הסוף, אנו נעמדים בצווחה אילמת אל מול פני האדמה, נושאים מבט צולל אל פיר המעלית ומרגישים הולם בלתי נישא, אחד משמעי וחד פעימה בתובנת-על אודות התפשטות ריצודי האור אל תוך החשיכה, אודות הפגישה הנוסקת, המדוייקת של נגיעת קץ תנועת הרוח בתוואי האדם.  

'אלגנטיות של קיפוד', אומר מר קאקורו לפלאומה על גברת מישל, רנה. זהו השם של הכמעט, של ה-בין, של הקווים. מוריאל ברברי כתבה ספר אינסופי, פלאי ומהדהד. מפל יקומי מפכֶּה למפץ הענק בהיות האדם. וגשר הצער הרועד. כל כך רועד.