המחזה "מראה מעל הגשר" הינו טרגדיה מודרנית אשר נכתבה ע"י ארתור מילר, אחד מהמחזאים האמריקאיים הבולטים ביותר במאה העשרים, שבין השאר כתב את המחזות "כולם היו בניי", "מותו של סוכן" ו"ציד המכשפות". מחזות רבים של מילר מתבססים על אירועים היסטוריים או על מקרים אמיתיים, שעל פיהם בחר מילר לדון בסוגיות חברתיות, פוליטיות ומוסריות, ולמרות שהאירועים עצמם קשורים להיסטוריה של ארה"ב, רבים ממחזותיו רלוונטיים בשל השאלות והדילמות שהם מעוררים. ההצגה "מראה מעל הגשר" זכתה להפקות רבות ברחבי העולם, ושתי הפקות בברודווי אף זכו בפרס הטוני היוקרתי עבור ההעלאה המחודשת הטובה ביותר של מחזה, ואף הופקו סרט ואופרה ע"פ המחזה. בישראל המחזה הועלה בתיאטרון הבימה לפני כעשור, ובימים אלו הוא מועלה בתיאטרון בית ליסין.

במרכז עלילת המחזה עומד אדי קרבונה, מהגר איטלקי אשר משמש כסבל בנמל ברוקלין, אשר יחד עם אישתו ביאטריס, גידל את בת אחותה, קתרין. שניים מקרובי משפחתה של ביאטריס, מרקו ואחיו רודולפו, מגיעים לניו יורק באופן בלתי חוקי על מנת למצוא עבודה ולהתפרנס בכבוד, והם מתגוררים בבית המשפחה. אדי מאוהב בסתר בקתרין הצעירה, ונקרע בין מוסריות לבין מימוש תשוקותיו, ורודולפו הצעיר אף הוא מתאהב בקתרין. אדי ספקן לגבי מניעיו של רודולפו, ומנסה להניא את קתרין מחתונה עמו, ולמרות שמתייעץ עם עורך הדין המקורב אליו, אלפיירי, אינו מוצא דרך חוקית למנוע את החתונה. יחד עם זאת, הקונפליקט בין תשוקה, בגידה, נקמה וכבוד, מביאות לסיום הטראגי והצפוי מראש לכאורה.

הלל מיטלפונקט תרגם את המחזה בצורה מוצלחת, כאשר לצד שפה יומיומית קולחת הוא שימר מרכיבים בשפה האיטלקית, אשר מקנים למחזה אותנטיות וניחוח תקופתי מתאים. מיטלפונקט הוא במאי מצוין, אשר מצליח למקד את הרלוונטיות של המחזה לימינו בשני נושאים מרכזיים - האחד, היחסים הבלתי אפשריים בין אדי לבין קתרין, אשר גובלים ברצון למימוש של גילוי עריות והשני - העצמת הקונפליקט בין הפרט לבין הקבוצה - המשפחה, כאשר המחיר שאותו אדי נאלץ לשלם הינו ידוע מראש, אך עם זאת מפתיע. מעבר לכך, העיסוק בשאלת פערי המעמדות והשפעות המשבר הכלכלי הינו משמעותי בהצגה, וברור לחלוטין שגם המשפחה הקרובה והתומכת לכאורה, הפכה להיות קבוצה של אינדיבידואליסטים, אשר בסופו של יום דואג לעצמו ולעצמו בלבד. יחד עם זאת, למרות המחשבה והפעלת שיקול הדעת תוך התחשבות בהשלכות מעשה הבגידה, מתברר כי הפרט אינו מסוגל להתמודד עם הניכור מצד הקבוצה, ומודגש ביתר שאת הצורך בהכרה ובכבוד. כאמור, במחזותיו של מילר משתקפת ההיסטוריה האמריקאית, והעיסוק בשאלת רלוונטיות מחזותיו לימינו אינו פשוט, שכן באופן כללי ניתן לומר שכל אחד ממחזותיו נוגע במספר רבדים, וניכר כי בהפקה הנוכחית של "מראה מעל הגשר" מיטלפונקט כיוון את הרעיונות ואת הדילמות העולות מהמחזה באופן שבו הם מצליחים לגעת גם בצופה הישראלי. היכולת שלו לתת הדרכה נכונה לשחקנים, יוצרת הצגה קצבית, מעניינת, ממוקדת, ועם זאת מותירה חומר רב למחשבה ומקום לפרשנות אישית.

התפאורה שעיצב ערן עצמון הייתה מרשימה, ותיארה היטב את המקום שבו מתרחשת עלילת המחזה - החל מתמונת הרקע של מנהטן מכיוון גשר ברוקלין, וכלה בדירת המשפחה הפשוטה שעוצבה בסגנון שאפיין את התקופה בצל המשבר הכלכלי של שנות השלושים. כמו כן, רשתות הברזל שהוצבו בשולי הבמה הטיבו לתאר את שכונת המהגרים התחומה והמסוגרת, וקצות קירות התפאורה השבורים מיקדו את ההתרחשות בדירת המשפחה, ולצד זאת המחישו את אופי השכונה כמקום משכנם של מהגרים המשתייכים למעמד הפועלים. התלבושות שעיצבה אורנה סמורגונסקי התאימו לדמויות באופן מוצלח וכן לתקופה המדוברת. בנוסף, התאורה שעיצב רוני כהן יצרה את ההפרדה המתאימה בין התמונות השונות, וכן סייעה במיקוד תשומת הלב בהתרחשות על הבמה. המוסיקה של אורי וידיסלבסקי יוצקת דרמטיות לתוך העלילה, לצד התנועה שעיצב גלעד קמחי ולצד קרבות הבמה בהדרכתו של אילן גזית יוצרים הצגה שעשויה היטב.

יגאל נאור גילם את דמותו של אדי קרבונה באופן ראוי לשבח, תוך שהוא מעצב דמות אמינה ומדויקת לפרטים. הוא סיגל לעצמו שפת גוף ומחוות, אשר עולות בקנה אחד עם אופיו הבלתי מתפשר של אדי, והוא הביא לידי ביטוי בצורה מצוינת את היעדר יכולתו של אדי להשלים עם התבגרותה של קתרין. כמו כן, הוא המחיש היטב את תשוקתו לקתרין על אף שאינה ניתנת למימוש מבחינה מוסרית, וניכר כי הדבר משפיע על מערכת היחסים שלו עם אישתו ביאטריס, ועל אף שהקושי של אדי לראות בקתרין אישה הינו מובן, ברור כי חוסר פשרנותו של אדי הוביל אותו אל הסוף הטראגי.

יורם טולדנו בתפקיד מרקו היה מצוין, והוא המחיש היטב את הקונפליקט בינו לבין אדי. למעשה, מרקו מייצג את החברה האיטלקית-הסיציליאנית המסורתית, אשר מתאפיינת בקשרי המשפחה האדוקים, ומרקו רוחש כבוד רב לאדי ולביאטריס בתחילת המחזה, ומוקיר להם תודה. עם זאת, כאשר אדי שובר את המוסכמות ובוגד בבני משפחתו, מרקו מפגין כלפיו בוז ומפנה אליו את האשמה, וטולדנו הביא לידי ביטוי את השינוי ביחסו כלפי אדי באופן משכנע ומרשים במיוחד.

אבי אוריה גילם היטב את דמותו של עו"ד אלפיירי, אשר מסמל את הגשר שבין שני העולמות המנוגדים המיוצגים ע"י אדי וע"י מרקו, ולא בכדי הוא משמש כמספר אובייקטיבי לכאורה. בחלק משמעותי בהצגה הוא פונה ישירות לקהל ומתאר את ההתרחשויות, והוא מצליח ליצור עניין, אולם לעתים הוא מתקשה לשמור על יציבות בקול שלו.

דרור דהן בתפקיד רודולפו הוא שחקן טוב, אשר הביא לידי ביטוי באופן מוצלח את שאלת זהותו המינית של רודולפו ואת שאלת מניעיו - אהבתו לקתרין לעומת רצונו להיות אזרח אמריקאי. יחד עם זאת, אינני בטוח שהוא הליהוק המתאים ביותר לתפקיד, שכן רודולפו אמור להיות זמר, אשר נוהג לשיר באונייה במהלך העבודה, והוא אף מציין את הז'אנרים בשירה בהם הוא מנוסה, ואילו דהן אינו זמר.

רבקה נוימן בתפקיד ביאטריס הייתה נפלאה, ועיצבה באופן מדויק את דמותה של הרעיה המסורה לבעלה, אשר מרגישה שהיא מאבדת אותו לטובת אחייניתה. היא הביאה לידי ביטוי באופן מרשים את הקונפליקט שבין אהבתה הרבה לקתרין, שאותה גידלה כבתה שלה, לבין רצונה לזכות שוב בבעלה ולקיים עמו מערכת יחסים תקינה. גם כאשר אדי בוגד בבני משפחתה הקרובים, היא אינה מוכנה לוותר על הזוגיות שלה, ולהבדיל מאדי היא זו אשר מגלה פשרנות רבה בכל מעשיה.

הדס מורנו בתפקיד קתרין עשתה עבודה סבירה, אך בעיניי לא הצליחה למצות באופן מספק את הדמות. עוד משתתפים בהצגה : אלון פדות בתפקיד מייק, איציק קריחלי בתפקיד לואי, שיי פיינברג בתפקיד מר ליפארי ואייל קנטוב ואיתי בלייברג בתפקיד קציני מחלקת ההגירה.

סיכום : הצגה בבימוי מדויק ומרשים, ויגאל נאור בתפקיד נפלא. מומלץ בחום!