5 יוני 2010

'אפרופים' למול ההגיון הפשוט

קריאת פסקי דין המפורסמים ברשומות מעלה הרהורים נוגים באשר לכשירותם של שופטים מסוימים לחרוץ משפט צדק.  האדם הממוצע חייב להאבק עם הטקסטים המפותלים והמסובכים ובדרך כלל לצאת וידו על התחתונה.  למה הדבר דומה, לחרטומי מצרים אשר פיתחו את הכתב הנושא שמם-"כתב החרטומים" וזאת על מנת להרים עצמם מעם הפלוואים והאיכרים המצרים העלובים ולהעמיד עצמם במעמד השני רק לאלילי מצרים.  התחושה העוברת למקרא פסקי הדין היא כי כך בדיוק נוהגים שופטי ישראל.

לעורכי הדין המגכחים למשבתם של השופטים העולה מהנאמר לעיל נאמר: הבה ותרגיעו.  כך בדיוק, בניסוחים מפותלים, מתפתלים ומסובכים להלל, נוהגים גם עורכי הדין המבדלים עצמם בכך מהמון לקוחותיהם "הניבער" על מנת להאדיר המוניטין ובכך לגבות תשלומי עתק שלא תמיד מגיעים להם.

בכנס לישכת עורכי הדין שנערך בסוף מאי 2010 באילת, הוצגו שתי תזות שונות לפרוש תקפותו של חוזה בהתאם לנאמר בו.

השופט בדימוס אהרון ברק אשר גרס ב"הלכת אפרופים" שלו (לא נפרט המקרה המשפטי באשר עוסקים אנו כאן בעקרון, במהות ולא במקרה מסויים.  החפץ להכיר המקרה הספציפי יפנה לוויקיפדיה באינטרנט), גורס כי חוזים יפורשו בפרשנות תכליתית דהיינו כל הטקסט בחוזה נתון וצריך להיות מפורש על ידי השופט באשר לנסיבות שהביאו את עורכי החוזה לכתוב אשר כתבו.  אין לטעמו אפשרות עקרונית לקבל את הטקסט כפשוטו, עליו לפרשו ולדוש בו לפני וליפנים באשר לנסיבות שהביאו את הצדדים לחוזה לכתוב את אשר כתבו בחוזה הסופי בינהם, גם אם המדובר בטקסט המובן לכל הדיוטה (הקורא הסביר) ושאינו משתמע לשתי פנים.

לעומתו, קורא עליו תיגר השופט העליון יורם דנציגר הטוען כי "הילכת אפרופים" לעיל של אהרון ברק הינה שגויה ויש לבדל טקסט פשוט ומובן לכל בחוזה ולקבלו בבית המשפט כפשוטו בעוד שבמדה וקיים כפל לשון או אי בהירות במובנו של הטקסט בחוזה הרי רק אז יפנה השופט לבירור הנסיבות שהביאו הצדדים לערוך את החוזה וזאת על מנת לעמוד על כוונת הצדדים לאשורה בזמן עריכת החוזה.

על מנת לאשש טיעונו הביא השופט העליון יורם דנציגר נתון ממשאל אשר נערך בין עורכי הדין-באי הכנס, כ-200 במספר.  הללו התבקשו לענות על השאלה "האם הימליצו ללקוחותיהם לפנות לבית המשפט בכל ענין הדורש פרשנות לחוזה?", והנתון המזעזע הוא כי 91% השיבו על השאלה בשלילה נחרצת דהיינו, הם אינם ממליצים ללקוחותיהם לפנות לבית המשפט, עקב אכיפת "הלכת אפרופים" על השופטים.

נקדים ונאמר, אנו בהחלט סמוכים ובטוחים כי שופט בית המשפט העליון יורם דנציגר צודק בטיעונו והאזרח אהרון ברק טועה ומטעה את ציבור השופטים, עורכי הדין וציבור הלקוחות הניזקקים לפסיקת בית המשפט.  חמור מכך, השלכות המנהלותו זו של ברק מביאות בבירור לדיקטטורה שיפוטית, לסיכול ממוקד של הדמוקרטיה וחופש הביטוי והמחשבה של בני אנוש.

נוסיף ונאמר כי טעותו של האזרח אהרון ברק אינה נובעת מתום לב אלא זוהי טעות מכוונת, בזדון לב, הבאה במודע ובכוונת מכוון לשרת אג'נדה אליטיסטית, כוחנית, אג'נדתית וטוטליטרית-שיפוטית ועל כל נעמוד בהמשך.

ניפתח במהות ונעבור לנסיבות שהביאו את האזרח ברק לפסוק את אשר פסק:

כאשר נערך חוזה בין צדדים הרי כל צד לחוזה מבטא את רצונו לקיום תנאים בחוזה התואמים רצונותיו ושאיפותיו, מעלה אותם בפני עורך דינו אשר בדיון עם עורכי הדין של הצדדים האחרים, מנהלים משא ומתן על רצונות זהים, דומים או שונים, מתקנים ושוב מתקנים ולבסוף מביאים נוסחה מוסכמת סופית לידיעת הצדדים לחוזה.  משאישרו הצדדים את הנוסך הסופי המוסכם יכתבו (ברגיל, אחד יכתוב והשאר יאשרו), עורכי הדין של הצדדים את הטקסט הסופי של החוזה אשר יחתם על ידי הצדדים לו.  אין המדובר כאן על עריכת חוזה אשר נערך תחת לחץ בילתי הוגן, לגבי אלו יש לקיים דיון ועיון משפטי ניפרד ובכל מקרה השופט לא יהיה מודע ללחץ שהופעל על אחד הצדדים אלא אם יקום הצד הנילחץ להתלונן על כך.  למעט מקרה נדיר זה, הרי מרביתם המכרעת של החוזים נערכים תוך הסכמה בין הצדדים ומבטאים נאמנה את רצונם המקורי.

.

היכן הקוץ כאן?  הקוץ בכל הנושא הם עורכי הדין עצמם.  באם לא הישכילו עורכי הדין של הצדדים לחוזה, בכותבם את טקסט החוזה, אם מכוונה שלילית ניסתרת או אף עקב טעות בתום לב, לבטא נאמנה את רצון הצדדים (באשר עלינו להניח כי רצון הצדדים הינו אקסיומטי ובתום לב), תוך שימוש בהגיון ולשון פשוטים, הרי שאפשרי מצב של טעות בניסוח או כפל לשון ומכאן כפל משמעות.  חוזה כזה אפשר שיהפוך בילתי תקף או צד אחד ינזק לאחר בחינת בית המשפט ובדין.

מאידך, חוזה אשר ניכתב כיאות ובלשון פשוטה אשר אינה משתמעת לשתי פנים יש לקבל הטקסט האמור כפשוטו באשר הוא-הוא המבטא באורח הנאמן ביותר את רצון הצדדים לחוזה.  אך לא לטעמו של האזרח אהרון ברק, כל טקסט יהיה זה הברור והנהיר ביותר לאדם הסביר (האדם הממוצע), נחוצה לו לטעמו של ברק פרשנות-נסיבתית אשר במשתמע יבטא את רצונותיו של אהרון ברק (השופט)  ולא של הצדדים לחוזה.

מכאן גם תובן רתיעת עורכי הדין והציבור בעיקבותיהם מפניה לבית המשפט לבירור אי-עמידה בתנאי החוזה עקב "הלכת אפרופים" של האזרח ברק.  הסיבה הינה ברורה, באם טקסט פשוט, נהיר וברור אשר אינו נחוץ לפירושים יהיה נתון לגחמותיו האישיות של שופט פלוני, הרי שבכך מתבטלים רצונותיהם מאוויהם ושאיפותיהם של הצדדים לחוזה אשר הופך מעשית לחוזה של אדם אחד-בינו לבין עצמו, הגוזר את הדין בהתאם לרקעו, העדפותיו האישיות וגחמותיו, הוא השופט.   מצב זה הינו בילתי ניסבל שאין לקבלו ולהרשותו באשר מכאן קצרה הדרך לעיוות הדין ולמשפח אפשרי.

כאמור לעיל, באם טקסט החוזה הינו מבולבל או משתמע לשתי פנים, או תנאי החוזה אינם מכסים תחום מסוים אשר צץ ועלה לאחר כתיבת החוזה וחתימתו, או לאחר ביצוע העבודה, הרי שחייב השופט לפנות לבירור נסיבות עריכת החוזה ובכך להגיע למשפט צדק.

הנזכר לעיל הינו בכל האמור לנושא המהות אך קיים גם פן אדמינסטרטיבי אישי אשר דומה ומסיט את "הלכת אפרופים" מתחום השפיטה האובייקטיבית ונוגע ישירות לרצונותיו, מאוויו והתנהלותו האישית הסובייקטיבית של האזרח אהרון ברק בשמשו בעבר כנשיא בית המשפט העליון.  כאן אנו בפירוש חושדים שלא בכשרים.

אהרון ברק אשר קנה לו מוניטין כמגלומאן כפייתי וחסר תקנה, יש שמכנים אותו "נפוליאונצ'יק" או "דיקטטור בגלימה", לא היכזיב גם הפעם ושוב, בענין "הלכת אפרופים" קפצו השדים המגלומנים שבו החוצה.

ריצ'רד פוזנר, שופט בבית המשפט לערעורים של ארצות הברית עבור "הסבב השביעי", פרופסור למשפטים בבית הספר למשפטים של אוניברסיטת שיקגו, הנחשב לאורים ותומים בעולם בסוגיות "המשפט ההשוואתי" (דהיינו, עימות בין גישות שונות במשפט), כתב בספרו "כיצד חושבים שופטים" (2007), אודות התנהלותו הבעייתית (בלשון המעטה) של השופט אהרון ברק כדלקמן:

"השופט אהרן ברק אינו רואה עצמו כפוף למחוקק באופן אבסולוטי ואף לא יחסי, אלא בדרך של הסתכלות על החוק כטיוטה ראשונית בלבד. היינו, כנקודת מוצא ולא כנקודת סיום, ויש בכך הרס הדמוקרטיה בשל הפרת איזון-העל של עיקרון "הפרדת הרשויות".

והוסיף: השופט פוזנר: "ברק שובר את השיא העולמי בהיבריס שיפוטי", "הוא מעין שודד-ים משפטי". "ברק איננו מנסה להגן על גישתו השיפוטית באמצעים משפטיים מסורתיים. הוא לוקח כמובן מאליו שלשופטים יש סמכות טבועה לגבור על חוקים. גישה כזאת יכולה להיות מתוארת כתופסת שלטון בכוח. מערכת משפט החופשייה לגבור על החלטות של גורמים הנבחרים באופן דמוקרטי, מטשטשת את הדמוקרטיה. בעבור ברק, המונח 'פרשנות' מרוחק מחיפוש המשמעות שלה כיוונו מחברי דבר החקיקה. בית המשפט (בניגוד לכל כללי הדמוקרטיה התקינה א.ר.) הוא שיוצר את דבר החקיקה בישראל, תוך שהוא משתמש בחוקים עצמם כטיוטה ראשונה שבית המשפט חופשי לשכתבה".  אכן, תאורו לעיל של פוזנר תואם ככפפה ליד את התנהלות ברק גם בענין "הלכת אפרופים". ובאם ארז-לבנון כשופט פוזנר גורס כך, מה נאמר ומה נדבר אנו אזובי הקיר

היפלא בעינינו, לאור דיברי השופט האמריקני ריצ'רד פוזנר, כי האזרח ברק אוחז בתזה השיפוטית המתירה לו לפרש (אמור לעוות) את כוונת עורכי החוזה בהתאם להשקפתו האישית הצרה?  הנה, נביא שנית הקטע מדברי השופט ריצ'רד פוזנר המאבחן את התנהלות האזרח ברק בדייקנות מפליאה לאמור: "המונח 'פרשנות' (פרשנות טוטאלית לטקסט החוזה למשל, כהגדרת אהרון ברק א.ר.), מרוחק מחיפוש המשמעות (,) שלה-כיוונו מחברי דבר החקיקה (ובמקרה דנן, החוזה א.ר.)".   

האזרח ברק, בשבתו לכס המשפט בעבר, כמוהו כאומר, "אתה אדוני, הצד ועורך החוזה, אינך אדון למחשבותיך ורצונותיך, אני אומר לך מה אתה חושב ומכאן (במשתמע) אני אומר לך מה לחשוב"....אדם נחמד ברק , הלא כן?  דמוקרט דגול, ממש "אמא תרזה" בטלית שחורה.

ברק טוען כי תזת השיפוט "האקלקטית" שלו (=לקטני, לקוח ממספר מקורות שונים.) מתאימה לישראל ולא למדינות אחרות (בכך סותר ברק עצמו , הרי זו אינה גישה אקלקטית-השוואתית אלא ישראלית צרה) ובאותה הנשימה מחצרץ את האוניברסליות של זכויות אדם הנגזרות מהדמוקרטיה.  ניראה כי לאזרח ברק מושג קלוש או למצער מעוות מהי הדמוקרטיה לאשורה.  ניבצר ממנו להשיג כי אין הדמוקרטיה השבדית לדוגמא כדמוקרטיה הישראלית, שתי הדמוקרטיות מתמודדות עם תנאי קיצון שונים ומכאן כי התנהלותן המשטרית והחוקתית חייבת להיות שונה במסגרת עקרונות מעטפת הדמוקרטיה הכוללת.  קיימים הבדלים מהותיים בין דמוקרטיה אוטופית לזו המתגוננת.  להבנת הענין נידרש הגיון פשוט (ומכאן תקף ולגיטימי), אשר האזרח ברק ניראה כי לוקה בו. דומה והעצים הסוגרים עליו אינם מאפשרים לו לראות את כלל היער.

דומה וכל המוסיף על הנאמר לעיל גורע.  האזרח אהרון ב.  מחזיק בתזות שיפוטיות דיקטטוריות, מגלומניות אשר אין להן מקום בחברת בני אדם שוחרי חופש ודמוקרטיה.  ברי למעלה מכל ספק כי "הלכת אפרופים" שלו הינה המשך ישיר למחטף השיפוטי הפיראטי שביצע כנגד הכנסת והעם בישראל הגורס לאמור כי "הכל שפיט" ואכן, תזה שיפוטית מגאלומנית ודיקטטורית זו הפכה אותו ואת בית המשפט העליון שבראשותו לשליט-על, דיקטטורי להלל על מדינת ישראל.  וכל זאת, בלא שניבחר, אך מאידך ובכך, ניכס לעצמו סמכויות אין סופיות ובלא קמצוץ של אחריות, בלא שנידרש לשלם ולתת דין וחשבון על מעלליו.  בכך שפוזל ברק מעבר לים לנאמר לגביו באוניבסיטאות יוקרה ובכך אינו שופט בהתאם למציאות הישראלית (כטענתו לעיל, הסותרת שוב את עצמו),  גורם עדיין, ואף יגרום, נזקים עצומים, בילתי הפיכים למדינת ישראל וסיכויי קיומה בעתיד.

ועל כך הוסיף השופט פוזנר: "אם עצמאות שיפוטית משמעה שהשופטים אינם כפופים לשום דבר, אין לנו דמוקרטיה, אלא עריצות של השופטים".  כאמור, כל המוסיף גורע.

ניזקו העצום של נשיא בית המשפט העליון (בדימ.) אהרון ברק למערכת השילטונית שלנו אינו נובע ממה שעשה אלא דווקא ממה שלא עשה.  הידיעה כי הינו יכול ושואף לשליטה על המערכת השילטונית באורח דיקטטורי ולא יהסס (לכאורה) לבטל חוקי הכנסת, כפי שמדי פעם עשה, היכניסה את המערכת השילטונית הישראלית לשיתוק מוחלט, החל מתחילת שנות התישעים למאה הקודמת ועד עצם ימינו אלה.  ניבחרי הציבור לא שקלו ענינית את צרכי האומה אלא שקלו מה יתקבל כנאות בעיני הבג"צ מוטה האג'נדה החד צדדית בראשות ברק ופעלו בהתאמה.  "עריצות שיפוטית" אמר השופט פוזנר, וצדק.

מכאן יובן מדוע אין "העליונים" מאסכולת משובטי האזרח אהרון ב. מוצאים כל פסול בפסיקות עוקפות חוקי ניבחרי הציבור בכנסת ישראל על ידי הבג"צ באופן שאינו מידתי.  בכך הינם הופכים הלכה ולמעשה לפורעי חוק בגלימה.

אהרון רול

amroll@sympatico.ca

www.aaronroll.com

http://www.aaronroll.com/democracy/hatred_for_nothing_volume2.pdf

http://www.aaronroll.com/democracy/israeli democracy chapters.pdf