בשבועות האחרונים עלו העיתונים על גדותיהם במאמרים על כך שבבתי הספר החרדיים לא מצייתים לחוק הדורש מהם ללמד את לימודי הליבה כפי שהוגדרו ע"י משרד החינוך ה- 'ציוניסטי'. החוק מתייחס למקצועות ספציפיים – אנגלית, מתמטיקה והסטוריה, אולם ללא ספק הכוונה היא שילמדו גם את שאר המקצועות המוגדרים 'תרבות וידע בסיסי', כמו גיאוגרפיה, אזרחות ומדעים. השאלה היא, כמובן, מי מגדיר את 'עולם התרבות' הבסיסי. האם מה שאנו מכנים 'תרבות בסיסית' הוא משהו אוניברסאלי שהגיוני לכפות אותו על הכלל, או כיוון אחד מיני רבים של ההתפתחות האנושית? במדורי הרכילות בעיתון, מדווחים לעיתים קרובות על אירועי תרבות חדשים, ועל מי שכיבד אותם בנוכחותו. השר שהגיע לתערוכה חדשה, הידוען עם הדוגמנית בקונצרט פתיחה, המיליונר שנכח ביום ההולדת של אומן המפורסם..... ועוד ועוד. מי שטורח לעיין במדורים אלו, מקבל את הרושם שמי שארנקו תפוח, או שמו הולך לפניו, הוא בהכרח גם אייקון תרבותי. מתוך ה- 'הן', אנו עלולים להסיק את ה- 'לאו' – מי שנאבק על פרנסתו וכיסו צנום, גם רמתו התרבותית נמוכה. עובדה, לא שומעים עליו, לא קוראים, הוא לא מוזמן. לכאורה ניתן להסביר את התופעה בכלים מדעיים. מי שקיבל חינוך לאומנות, מי שהלך לחוג פסנתר וציור, מי שהוריו יכלו לשלם לבית-ספר פרטי, יודע להעריך אומנות. הוא למד להבדיל בין אומנות גבוהה לנמוכה ונהנה ממה שנחשב אצל מומחים 'תרבותי'. מי שגדל על ברכי 'כוכב נולד', ביקר במוזיאונים רק כשהכריחו אותו, לא למד את הכלים שבהם אומנות נמדדת, נמצא מרוחק מתחום זה גם בבגרותו. גם אם יראה יצירת אומנות יתרשם מהחיצוניות – מהקנקן, אבל לא יחדור למה שיש בו - לאיכויות שמבדילות טוב לגרוע. כיצד ידע מי שקורא רק עיתון או רומנים זולים, היכן הוא-הקורא נמצא במשולש גיבורים-עלילה-סופר? כיצד ישמע מי שמאזין רק לשירים, את התחכום שבקומפוזיציה שבמוזיקה קלאסית? כיצד יבין מי שלא למד, את טכניקת העמדת האובייקטים בתמונה, את כיווני האור והפרספקטיבה? אומנות קיימת כמעט בכל תחום עיסוק, וההיא נמדדת ע"י הבדלי איכות, אבל רק מעט אנשים מבחינים בהם. לדוגמא, רק חלק קטן מאלו שמציפים את מגרשי הכדורגל מבינים באומנות של המאמן. ההבחנה דורשת הבנה בצורת העמידה על המגרש, ביכולת השחקנים שלך ושל היריב, בניטרול יתרונות הקבוצה השניה ועוד הרבה פרמטרים שמובנים רק למומחים. באופן דומה, חייט עילית יודע להבחין בין תפירה משובחת לנחותה, ויודע שההבדל אינו בהכרח מתבטא במחיר. רק מעטים מבינים באמת בבישול או בסוגי יינות, אבל רבים סבורים שקיים קשר הכרחי בין המחיר לטעם. בעליות ראשונות, כשאלפי עולים בעלי רמה תרבותית גבוהה לא מצאו עבודה, ניתן היה לראות הרבה צרכני איכות שידם לא היתה משגת. הדוקטורים מגרמניה עבדו משך היום בניקיון, ובערבים לבשו בגדי השבת והלכו לקונצרט. היום אנו מוצאים אותם בין העולים מברית המועצות, אלו שהיו נגנים בתזמורת והיום מכנרים ברחוב תמורת פרוטות. בעיני החרדים, יוצרי התרבות הם אלו שכותבים ספרים, מחדשים בתורה ובהלכה. צרכני התרבות הם אלו שלומדים בישיבות, שומעים שיעורים ומקדישים זמן לתורה. האם מוצרט ובטהובן עדיפים על רש"י והרמב"ם? האם מי שמבקר בקונצרט על זה עבדקן שלומד דף יומי? האם ישנו סרגל אחיד שניתן למדוד בו 'תרבות'? גיבורי התרבות, בעיני, הם אלו שצורכים איכות כי זה מה שהם אוהבים, ולא על-מנת להרשים. הם מבקרים בתערוכה החל מהיום השני, נמצא אותם מחפשים ספרים בחנויות של יד שנייה, הם רוכשים כרטיסים לסדרות האחרונות של הקונצרט, אולי אפילו במקומות העמידה. הם מסיימים יום עבודה ארוך וקשה בשיעור יומי בבי"כ. הם ימצאו פריטי אומנות בשוק הפשפשים, יאכלו במסעדות מעולות אבל 'לא נחשבות', לעולם לא תנחש כמה עלתה להם החליפה. הם בעלי ממון 'חרדים' שזמנם דחוק ויקר, אבל לעולם לא יפסידו את הלימוד בחברותא לאחר תפילת שחרית. זו, לדעתי, גם התשובה לשאלת לימודי הליבה. תלמידים יוצאים מבתי הספר החילוניים בלי שפתחו סידור, בלי לדעת מה כתוב במשנה ובתלמוד, מי היה הרשב"א ומה חידש הרמב"ם? כמה חילונים יודעים שר' חיים מבריסק פיתח שיטות הבנה ולימוד, שמתחרות בגילויים המתמטיים של ארכימדס וניוטון? העגלה החילונית אינה ריקה, היא עמוסה במטען שונה מזו של החרדים. יש לרקוח מתרבות שניהם את התפריט שנגיש לתלמידים בכל הזרמים, ואז, בעגלא ובזמן קריב, תערב הסעודה על כל ישראל, ונאמר אמן. לו הייתה לי רק פרוטה אחת, ויכולתי לרכוש בה פרוסת לחם או פרח, הייתי קונה פרח. לחם צריך בשביל לחיות, ופרח כדי שלחיים תהייה משמעות. (פתגם יפני)