מס' צפיות - 591
דירוג ממוצע -
חרפות וגידופים - הצגה תרבותית על אלימות
סיפור קשה, מטריד ומעורר מחשבות שהפך לחוויה תיאטרונית בנויה היטב לשחקן אחד שנושא את כל התפקידים על גבו ומעביר לכל צופה חוויה אישית. ההצגה 'חרפות וגידופים' מומלצת בחום.
מאת: יוסי רן 14/06/10 (00:51)

איסי ממנוב, במאי ומחזאי שפועל בעיקר בתיאטרון הנגב, נטל את תרגומו של יהושע קנז לספרה של אמילי נות'ומב 'חרפות וגידופים' וערך ממנו הצגת יחיד. ההצגה השתתפה בתיאטרונטו 2010 שאותו הצלחתי לפספס השנה בשלמותו. לפני מעט יותר משנה קראתי את ספרה של אמילי נות'ומב כבוד ורעדה, ספר קצרצר ומזעזע על תרבות רחוקה מאיתנו שמאלץ אותנו להתמודד עם חוסר אונים מסוג שלא היה מוכר לי. את 'חרפות וגידופים' לא קראתי, אך החוויה ששאבתתי מכבוד ורעדה משכה אותי להצגה זו, וכן ה smsים בהם דואגת הנהלת הסטודיו בחיפה להזכיר לנו מה קורה במשכנם.

על הבמה כורסא ושלוש תיבות עץ גדולות ושחורות, על אחת מהן יושב אמיל - השחקן מיגל אורבך - ומספר לנו את סיפורו. אין קיר רביעי בינינו לבינו, הוא מדבר אלינו ישירות ואני מרגיש שהוא מביט ישר לתוך עיני. האינטימיות עם השחקן מורגשת יותר מהרגיל, אולי זה האור מהבמה שחורג אל מקום מושבי ואולי זה מיעוט הקהל שגורם לי לחוות את התחושה שהשחקן על הבמה מודע לקיומי ופונה אלי אישית. די מלחיץ, אני מרגיש שמיגל אורבך יודע מתי אני מרוכז בהצגה ואם מחשבותי ינדדו לרגע למקום אחר הוא יחוש בכך. התחושה גורמת לי להיות מחוייב להצגה כאילו אני משתתף בה. פתאום אני קולט שזו היא אותה מועקה שהייתי חש אילו בא אדם זר לביתי, יושב לפני ואינני יודע מה הוא בעצם מצפה ממני לעשות.

חלום הפנסיה האולטימטיבי של הרבה אנשים מוביל אותם לבית כפרי מבודד ושקט במעבה היער שם ישמעו רק את ציוץ הציפורים. גיבור ההצגה אמיל, מורה ללשונות עתיקות ומתות, ורעיתו ז'ולייט פרשו לבית כזה לקראת האושר המיוחל. כך מספר לנו אמיל. זמן קצר לאחר הפרישה, בדיוק בשעה ארבע נשמעת פתאום דפיקה בדלת. השכן, מר ברנדון נכנס ומתיישב בכורסא ללא אומר. אמיל שהוא אדם תרבותי ומנומס מקבל את האורח במאור פנים אלא שמהר מאוד מתברר שהאורח הוא טיפוס סר וזעף, חסר חדוות חיים ששם את עצמו במרכז היקום. השחקן, מיגל אורבך, מספר לנו את סיפורו ומשחק את דמותו של אמיל וכן את כל שאר הדמויות שנוכחותן המילולית פחותה בהרבה משלו. אמיל מקיים דיאלוגים עם ג'ולייט, עם ברנדון ועם אשתו - ברנדט ברנרדן. הוא עובר בין הדמויות בחופשיות ומציג לנו תמונה מהימנה של כל אחת מהדמויות שמסומלות באמצעות מחווה אופיינית, הטיית הראש הקלה והקול העדין של ג'ולייט, המבט הזועף והקול הנבחני של ברנדון, הנפח האינסופי וחירחורי הבליעה של אשתו של ברנדון.

מרגע שהגיע האורח הלא קרוא לבית הזוג אמיל וג'ולייט מופרת שלוותם. כל יום, בדיוק מארבע עד שש יושב הזר בכורסא שבביתם, זועף ושותק. אמיל איננו חש בנח ומנסה לקיים שיחה אלא שהדבר לא עולה בידו משום שה"אורח" איננו משתף פעולה. הלחץ של אמיל וז'ולייט מתגבר, מעתה לא רק נוכחות הפולש הזר מעיקה עליהם אלא גם הידיעה שעוד מעט יגיע. בעצם כל התנהלותם מושפעת מהזר המעיק. זהו מן סוג של אלימות פסיבית שיוצרת חוסר אונים שאיתו קשה מאוד להתמודד.

אשתו של ברנדון, ברנדט ברנרדן, היא מן יצור לא ברור שכל הוויתה מוגדרת בכך שהיא שמנה מאוד, כמעט שאיננה זזה ובכל זאת מנצלת את כל חושיה לשאוב את הנאות החיים כמיטב יכולתה. ברנדט מוצגת באופן כמעט לא אנושי, התנהלותה איננה מוגדרת אך ברור שיש בה הרבה תאוות חיים בניגוד גמור לבעלה שהוא, לתפיסתי, בחזקת מת שחי רק כדי להעיק על אחרים. ברנדט מתוארת על ידי המתרגם, יהושוע קנז, כ'כיסית'. המילה 'כיסית' מוזכרת מספר פעמים ואני מנסה לנחש מה משמעותה. בבית אני נוטל מהמדף את מילון אבן שושן ומגלה שגם לו אין מושג במה מדובר. מילון ספיר מבהיר לי ש'כיסית' היא בלועזית ציסטה - "חלל לא נורמאלי בגוף, המוקף תאים ומכיל נוזל או אויר". עכשיו אני מבין בדיעבד את שנאמר על הבמה. במבט לאחור, מיגל ממש שיחק בפנינו דמות של ציסטה והעביר את התחושה הנכונה - על זה מגיע לו שָׁאפּוֹ ענק ולא רק על זה.

לאורך ההצגה הופך אמיל, המחנך ואיש התרבות האירופאי, את עורו וגולש להיות גס... אלים... חסר רגשות ולבסוף מגיע למצב בו הוא מעוניין במותו של השכן שפלש באלימות פאסיבית לחייו. השחקן, מיגל אורבך,עובר לנגד עינינו את כל שלבי המטאמורפוזה באינטימיות כמעט אלימה שגורמת גם לי כצופה להיות מאויים מעט ואני הופך להיות במחשבותי הרבה יותר אלים מהדמות שהוא מציג על הבמה. אני, שאינני בעל נימוסים אירופאיים קרים, כבר מזמן מוכן לחשוף את הלבנטיני החבוי בתוכי ולחסל את המטרד.

ההצגה מעוררת הרבה מחשבות ותהיות. חלקן מחשבות פילוסופיות שנובעות ממשקעי התרבות - הזולת הוא הגיהנום או הגיהנום הוא הזולת... קדושת החיים כנגד הרג מתוך רחמים - במקרה שלפנינו אני חש ברצון להרוג את ברנדון מתוך רחמים על אשתו ועל שכניו... מהי אלימות? האם אלימות אקטיבית אלימה מאלימות פאסיבית או להיפך?

חלק אחר מההרהורים שעולים במוחי נגזרים מחיי היומיום. אני חי בבית משותף וחולק את פרטיותי עם דיירי שלושים ושלוש דירות. מן הסתם, כמעט כל הזמן אנחנו שומעים רעש כלשהו ממקור אנושי [פחות או יותר]. מידי פעם אשתי שתחיה מציינת שאולי עדיף לגור בבית משותף למספר מצומצם של שכנים. אני טוען שמספיק שכן מעיק אחד כדי למרר את חיי שכניו, אז כדאי שיהיו לפחות הרבה שכנים לחלוק איתם את המטרד. במקרה שמוצג בחרפות וגידופים השכן אפילו איננו חולק עם גיבורנו גג משותף ובכל זאת הופך את חיי סובביו לגיהנום.

כמנהג הסטודיו בחיפה מתקיים לאחר ההצגה דיון עם היוצרים. יש לי הרבה מאוד שאלות אך דווקא השאלות החשובות דורשות זמן מחשבה עם עצמי וזמן זה אף פעם לא קיים בדיון שמתקיים מייד לאחר ההצגה. מישהי בקהל דווקא מלאה תובנות כרימון ומעלה שורת שאלות מתריסות שמעידות על כך שהיא חוותה הצגה שונה לחלוטין מזו שחוויתי אני. אינני מוצא לנכון להתעמק כאן בדיון שאחרי ההצגה משום שההצגה עדיין עובדת במחשבותי ומנסיוני עם הצגות שמעוררות קונפליקטים מוסריים אישיים, בעוד יומיים אגלה רובד נסתר שהיה כל הזמן ברקע והטריד אותי מבלי דעת.

קראתי פה ושם וגם שמעתי במהלך הדיון שהסיפור הוא קומי או לפחות גרוטסקי. דברים דומים קראתי ושמעתי גם על כבוד ורעדה. משום מה אני לא מצאתי בשני הסיפורים את הפן המשעשע, ואני דווקא נוטה למצוא את המצחיק כמעט בכל דבר. אותי שני הסיפורים בעיקר הטרידו.

בעקבות ההצגה פניתי לחפש ברשת את המחזאי והבמאי איסי ממנוב ואת השחקן מיגל אורבך. משום מה לא נתקלתי בהם עד כה ורציתי לדעת מה עוד הם עושים. מסתבר ששניהם אנשי תיאטרון הנגב, איסי ממנוב מנהל התיאטרון ומיגל אורבך חבר הועדה האומנותית. הנגב, מן הסתם מעט רחוק מחיפה ולכן אני אצטרך להתאמץ מעט יותר לראות את הצגותיהם אבל המאמץ בהחלט כדאי.

ההצגה 'חרפות וגידופים' מומלצת בחום. סיפור קשה, מטריד ומעורר מחשבות שהפך לחוויה תיאטרונית בנויה היטב לשחקן אחד שנושא את כל התפקידים על גבו ומעביר לכל צופה חוויה אישית.

פורסם בתרבות הפנאי

 

רוצים לפרסם את דעותכם ב"פרשן"? גם אתם יכולים! לחצו כאן

 

גולשים יקרים, הכותבים באתר משקיעים מזמנם בשבילכם, בואו ניתן להם תגובה! כתבו למטה (בנימוס) את דעתכם.

דרג מאמר:          
תגובות למאמר זה לא התקבלו תגובות לקריאת כל התגובות ברצף
אין תגובות למאמר