מס' צפיות - 138
דירוג ממוצע -
דרוויש כמשל
דבריו של שריד הינם כמשל להתנהלות הפרט ורצונותיו הלגיטימים במסגרת ההליך הדמוקרטי למול הפן הציבורי האמור להיות ממלכתי.
מאת: אהרון רול 20/06/10 (07:09)

 

20 יוני 2010

 

דרוויש כמשל

נידרשים אנו כאן למאמרו של אדם הזניח כיום בציבוריות הישראלית, הלא הוא יוסף שריד, שר החינוך לשעבר בממשלת ישראל הזוכה לבמה (כמובן) בעיתון "הארץ" במאמרו "בין דרוויש למשט" מתאריך 18 יוני 2010 .  הענין שמעוררים דבריו אינם בעצם הדברים, אלא בפן העקרוני-ציבורי שבהם.  דבריו של שריד הינם כמשל להתנהלות הפרט ורצונותיו הלגיטימים במסגרת ההליך הדמוקרטי למול הפן הציבורי האמור להיות ממלכתי.

הדברים מובאים להלן כתזכורת לכשל הציבורי המוחשי אשר אנשים מסוימים בינינו מהווים בהפגינם כשל אינלקטואלי-ריגשי, בכך שמנסים לכפות גחמות ואידאולוגיה אישית על כלל הציבור.

 

יש להבדיל בבירור בין הפרטי לציבורי.  אותו המשורר, הסופר או האמן אשר כתיבתו פוגעת בציבור שלם, על הציבור להגיב בהתאם, באמצעות נציגיו האמורים לפעול בממלכתיות תוך רגישות לצרכי כל הזרמים בעם.  מאידך גיסא, האדם הפרטי יכול, רשאי ואף זכאי להאזין ולצפות בכל תוכן שהוא באשר וכאשר ידבנו ליבו, גם אם אלו כוללים תכנים המרעימים ומרתיחים את האחר.

יוסף שריד עירב ומערב מין שאינו במינו.  ניסתרים מעמו ההבדלים בין הפן האישי והציבורי.   יוסי שריד האדם הפרטי, אפשר ומעריך ומחבב את שירתו של מוחמד דרוויש, גם את הצד הלעומתי שבו, שוטם ישראל, זכותו, של שריד.  אך יוסף שריד כשר החינוך (לשעבר) במדינת ישראל, שר חינוך המופקד על חינוכם של כלל ילדי ישראל-יהודים, ערבים, ימנים, שמאלנים, חילונים ודתיים, על כלל פזורותינו-- ולא רק של פלג מסוים אחד אשר אינו אפילו הגדול בינינו, אינו אמור להשליך את העדפותיו האישיות באופן לעומתי על כלל הציבור.

נזכיר גם כי שרת חינוך אחרת, יוליה תמיר, זוכרים?  גם היא כפתה את העדפותיה האישיות, הכיתתיות (למודי הנכבה הפלשתינית), על כלל העם בשמשה כשרת החינוך.

נותר לנו לתהות האם התנשאות, כפיית דעות מיעוט על הרוב, זילזול והנהלות גחמתית-קלגסית על כלל העם הינה מחלה ווירלית מידבקת בחוגים מסוימים.

האם התנהלותו של האזרח אהרון ברק בשבתו לכס המשפט אינה מזכירה נישכחות-עתידיות אלו בדיוק?  האם פעולתם האנטי-דמוקרטית של אירגונים חוץ פרלמנטרים, קיקיונים, שוטמי ישראל, בניצוחה של "הקרן לישראל חדשה" אינם דוגמא להתנהלות גחמתית-אידאולוגית, כיתתית, המיועדת לכפות באמצעים פסולים (עד כדי סיפה של בגידה), את דעות המיעוט הזניח על הרוב הברור?  האם התנהלותם של גורמים מסויימים בפרקליטות המדינה (שי ניצן כבר אמרנו?), אינה עדות נחרצת לדפוס התנהלות קלגסית (אמור פשיסטית)?  האם פעולותיהם הצבועות, על הסף ומעבר לו של המרדה והסתה בידי מרצים רבים באוניברסיטאות ישראל אינם מעידות על אותה מגמה ניפסדת ואף מסוכנת לקיומנו?

 

ולמהות.  מוחמד דרוויש הינו משורר מחונן, כתיבתו שובת לב, אין חולק על כך.  מוחמד דרוויש הינו שוטם ישראל והמדינה היהודית, גם על כך אין חולק.  חשוב כי שירתו תודפס, תהיה נגישה ותוצג למכירה בעבור כל שידבנו ליבו, אך איננו חייבים, כציבור, לתת פיתחון פה ממלכתי לאדם השונא עצם קיומנו וחותר (דרך שירתו) לאובדננו כעם.  האם יוסף שריד היה מעלה על בדל דעתו המצומקת, הן כאדם פרטי והן בתפקיד שר חינוך, להכניס שיר הקורא להשמדת וגרוש ערביי ישראל לתוכנית הלימודים (שאלה רטורית)?

הנה מספר שורות משיריו של אוהב ישראל, הציוני הדגול מוחמד דרוויש הבאות לסבר את האמור:

"אנִי לֹא שוֹנֵא אנָשִים וְאֵינֵנִי פּוֹלֵש אבָל אִם אֱהֱיֶה לְרָעֵב, בְּשָרוֹ שֶל הַכּוֹבֵש יִהֱיֶה לִי לְמָאֳכָל. הִזָהֵר. הִזָהֵר... מְהַרָעָב".

"הגיע הזמן שתסתלקו, שתמותו היכן שתרצו, אבל לא בינינו","צאו מהיבשה, מהים, מהכל...וטלו עמכם את

מתיכם...".  הכוונה אלינו, כולנו, למי שעדיין לא הבין.

העובדה כי מפאת שיקולי "תקינות פוליטית" ולאחר מחאה ציבורית היביע דרוויש חרטה על דבריו, אינה מעלה ואינה מורידה.  הרשו לנו להניח כי האיש לא שינה את דעותיו הלעומתיות הפרטיות.

הרושם הניפתל הנובע ומשתמע מדיברי יוסף שריד כי כוונת המשורר הינה מרוככת או מקבלת הכשר באשר כתובה היא בחרוזי שירה, הינה מופרכת ואיוולתה ברורה לעיני כל קורא סביר.  שירה הינה אמצעי ביטוי ככל אמצאי ביטוי אחר ובאם ליבו של המשורר מלא שינאה לשכנו יתבטא הדבר גם בשירתו.

 

אין טעות בידו של הקורא הבוחר לראות באמור לעיל לקח ומשל באשר לכלל התנהלותנו הציבורית, הקהילתית כלפי אלו השוטמים אותנו והחותרים לחיסולנו כיישות לאומית וכעם ריבוני.  עצם העובדה כי פרט מסוים מביע דעתו בחרוזים, בצבעים או מאחורי עדשת המצלמה, אין פירושו כי עלינו כעם להכשיר שיטנתו כנגדנו במדה וקיימת שם.  אנו מאצילים הילת "יוצר", "איש תרבות", "אמן" לאותם אנשים אשר בחרו לנגח ולקעקע אושיותינו בדרך המתכנה במקומותינו "תרבותית" בעוד אשר אינה שונה ולו כזרת מהנואם המתלהם בכיכר העיר. זו אף זו אך אופני ביטוי לאותה המהות.

אנא עזרו לנו להבין משום שקצרה בינתנו מלהשיג, מהו שהינו כה תרבותי בכך שאנשים מתוכנו עוזרים לתליננו לכרוך את עניבת החנק סביב צווארנו?

 

   http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1174872.htmקישור למאמר שריד:  

 

אהרון רול

amroll@sympatico.ca

www.aaronroll.com

http://www.aaronroll.com/democracy/hatred_for_nothing_volume2.pdf

http://www.aaronroll.com/democracy/israeli democracy chapters.pdf

 

הכותב הוא איכפתי לנעשה במדינת ישראל וקיומה

 

רוצים לפרסם את דעותכם ב"פרשן"? גם אתם יכולים! לחצו כאן

 

גולשים יקרים, הכותבים באתר משקיעים מזמנם בשבילכם, בואו ניתן להם תגובה! כתבו למטה (בנימוס) את דעתכם.

דרג מאמר:          
תגובות למאמר זה לא התקבלו תגובות לקריאת כל התגובות ברצף
אין תגובות למאמר