שנות הששים כשהתאפיינו כתקופה סוערת למדיי ורוויית שינויים בארה"ב היוו את הבסיס ליצירת המחזמר "שיער", שהינו אחד ממחזות הזמר האמריקאיים הבולטים ביותר, אשר התאפיין בביקורת בלתי מרוסנת כלפי הממסד וכלפי השלטון, בהתרסה ובפריצת גבולות השמרנות, ועל כן התקבל בביקורות מעורבות כשהועלה לראשונה בסוף שנות הששים, אולם לבסוף זכה להצלחה רבה. כיום המחזמר נחשב ליצירה חשובה במיוחד בזכות מסריה שנותרו רלוונטיים, אולם בעיקר בזכות הפזמונים שכתבו ג'יימס ראדו וג'רום ראגני ובזכות המוסיקה שהלחין גאלט מקדרמוט, ונכללים בו הלהיטים "Aquarious", "Let The Sunshine In", "Good Morning Starshine", "Hair" ואחרים. מאז שהועלה "שיער" לראשונה בברודווי בשנת 1968 הוא זכה להפקות בימתיות רבות נוספות בלונדון וברחבי העולם, ואף הועלה לראשונה בישראל בשנות השבעים בכיכובם של צביקה פיק, של מרגלית צנעני ועוד, וכמובן הסרט שיצא לאקרנים בשלהי שנות השבעים זכה לשבחים רבים עם הזמן. ההפקה הנוכחית בברודווי בניו יורק ובווסט אנד בלונדון היא העלאה מחודשת של המחזמר, והיא מוצגת בהצלחה רבה, מה גם שזכתה לפרס הטוני עבור ההעלאה המחודשת הטובה ביותר של מחזמר.

כותבי המחזמר, ראדו וראגני, שאבו את ההשראה לדמויות השונות מאנשים בהם נתקלו ברחובות ניו יורק ומאיזורים שרוב תושביהם היו היפים או נמנו על ילדי הפרחים, ועצם העיסוק בביקורת חברתית-פוליטית נגד המלחמה בויאטנם, וכמובן השימוש בעירום, העיסוק הבולט בסמים ובמין וכדומה, הביאו להחלטתם של מפיקים רבים לדחות את רעיון העלאת המחזמר. לבסוף, המחזמר הוצג באוף-ברודווי, וסחף אליו את הקהל, אולם טרם העלאתו בברודווי נדרשו בו שינויים רבים על מנת להפוך אותו למתאים עבור הקהל האמריקאי, ובתוך כך נוספו למחזמר מעל עשרה שירים חדשים, והוחלט לסיים אותו בשיר אופטימי ומרומם.

המחזמר מתאר את סיפורם של קבוצת צעירים היפים בשנות הששים בתקופת מלחמת ויאטנם. במרכז העלילה עומדים ברגר, אשר סולק מביה"ס והינו ראש החבורה, ולצדו קלוד, אשר עומד בפני הגיוס לצבא, אולם בוחר להצטרף לחבורה. עוד נמנים על החבורה כדמויות מרכזיות : שילה - צעירה יפהפיה שקלוד מאוהב בה, אשר עסוקה באקטיביזם פוליטי ; ג'יני - צעירה הריונית ; האד - כהה עור ; ווף - דו מיני ; דיון - ספק חלק מהחבורה ספק משקיפה מהצד. יצוין, כי המחזמר והסרט שונים לחלוטין בקווי העלילה שלהם, ולמעשה פרט לשירים, לשמותיהן של הדמויות והמסרים הכלליים, אין כל קשר בין השניים, ועל כן בזמנו תהו האם הסרט העלה את איכותו של המחזמר או דווקא גרע ממנו. ההעלאות המחודשות בברודווי ובווסט אנד שונות מגרסת המחזמר המקורית, ובוצעו בה שינויים בסדר השירים וכן שינויים נקודתיים בקו העלילה.

כאשר "שיער" הועלה לראשונה הוא הצטרף לשתי יצירות אחרות ("Porgy & Bess" ו- "Show Boat") אשר הביאו לראשונה את נושא האפלייה הגזעית והאינטגרציה לסדר היום במחזמר האמריקאי, ולמעשה שליש מצוות השחקנים היו אפרו-אמריקאים, ויתרה מזאת בחלק ניכר מהשירים עולה רעיון הגזענות באופן ציני וביקורתי. זאת ועוד, המחזמר עוסק לא מעט בשימוש בסמים, בעירום, במין ובמתירנות מינית כצרכים בסיסיים, ולמעשה כל אלו הינם חלק נכבד מהמורשת ההיפית, מה גם שישנו עיסוק בדת לעומת אתאיזם ואסטרולוגיה. כמובן, המסר העיקרי של המחזמר הוא פציפיזם ואנטי מלחמתיות, נושאים אשר יוותרו רלוונטיים ככל הנראה בכל תקופה ובכל מקום. השירים במחזמר הטיבו לטפל בכל אחד מהנושאים האלו, תוך שיש בהם ביקורת חברתית ברורה. יצוין, כי המוסיקה שהלחין מקדרמוט מכילה מרכיבים מוסיקליים רבים - פאנק, בנטו, רוק, פופ ועוד, וכל אלו למעשה משקפים את הפלורליזם התרבותי, את החופש ואת האינטגרציה.

הבמאית דיאן פאולוס יצרה מחזמר ססגוני, צעיר, רענן, אנרגטי ומהנה, וכל זאת מבלי לגרוע מהביקורת החברתית, אולם היא בחרה להתמקד בחיוניותם של הנעורים. שאלת הרלוונטיות של המחזמר עודנה עולה גם ארבעים שנה לאחר שהועלה לראשונה, שכן הוא מתייחס לתקופה מוגדרת בהיסטוריה האמריקאית - תקופת ילדי הפרחים של שנות הששים, ומפנה ביקורת כלפי התנהלות הממשלה והחברה בכל הנוגע למלחמה בויאטנם וכמובן בכל הנוגע לפלורליזם. יחד עם זאת, נראה כי רלוונטיות זו הינה שאלה של בימוי, שכן המחזמר מאפשר חופש פעולה רב עבור במאי, וניתן למצות ממנו מסרים שונים ולהעצים את חלקם ביחס לאחרים. ניתן בקלות לעבד את המחזמר להיסטוריה הקרובה יותר לימינו, שכן, כאמור, מסריו של המחזמר מתאימים לכל זמן ולכל תקופה, אולם הבמאית בחרה שלא לעשות זאת, אלא להעלות את המחזמר בגרסה המקורית עד כדי שינוי סדרם של השירים וחלק מסוים מהעלילה. הדגש שהיא שמה הינו על ביצוע קבוצתי מלא אנרגיה שטומן בחובו את מסריו של המחזמר באופן ברור לחלוטין, תוך שהיא משלבת אופטימיות זהירה, שכן לאחר צפייה במחזמר נותר לתהות האם באמת חלפו יותר מארבעים שנה או שמא תפיסותינו החברתיות לא השתנו. "שיער" הוא ללא ספק מחזמר תרבותי אמריקאי, שככל הנראה לא כל צופה יוכל להתחבר אליו, אך מסריו והנושאים בהם הוא עוסק יכולים להתקשר לכל תרבות מערבית. מאז ומתמיד עלתה שאלת נחיצותה של תמונת העירום במחזמר, בה כל השחקנים נראים בעירום מלא, וכמובן הדבר מתקשר למסרים של חופש, של יכולת ביטוי ושל פרובוקטיביות, אולם דווקא משום שהתמונה עצמה מבוימת ללא ניסיונות הסתרה של העירום, הדבר בהחלט תורם לביקורת החברתית ולהבעת המחאה במחזמר, מה גם שהדבר מתקשר למתירנות מינית ולחיבור לגוף ולנפש. מעבר לכך, מעניין לראות שלחלק מהצופים העירום מביא למבוכה ולזעזוע, אולם הוא אינו מביא לתחושה דומה ביחס לדימויי המלחמה. יתר על כן, הבימוי של פאולוס כולל מעבר של השחקנים בין היושבים בקהל עד כדי שיתופם בחלקים מההצגה, והדבר מחבר היטב את הקהל למסריו של המחזה ותורם להנאה ממנו דווקא משום פריצת הגבול בין הקהל לבין הבמה.

סקוט פאסק עיצב תפאורה נפלאה וססגונית במיוחד, אשר משקפת את רעיון הפלורליזם המובא לידי ביטוי במחזה, והדבר מתמזג היטב עם התלבושות שעיצב מייקל מקדונלד, אשר התאימו לדמויות השונות, ועם התאורה המצוינת שעיצב קווין אדמס, אשר הצליחה ליצור דימויים מעולם השימוש בסמים. זאת ועוד, הכוריאוגרפיה שעיצבה קרול ארמיטאג' הותאמה למוסיקה, ועל אף שעוצבה מראש, היא עדיין מאפשרת לשחקנים יכולת ביטוי משלהם, והדבר מתבצע באופן מרשים ומקצועי. יתר על כן, התזמורים שנוצרו ע"י גאלט מקדרמוט היו נהדרים, והצליחו להכניס רעננות וקצב בשירים המוכרים.

צוות השחקנים במחזמר עשה עבודה מצוינת ברמה הקבוצתית, והם תומכים היטב זה בזה, תוך שהם מעצבים דמויות מדויקות. החלק המרשים ביותר הוא יכולתם של השחקנים לעמוד בכוריאוגרפיה התובענית במיוחד, ועם זאת לשמור על קולות יציבים ומלאי עוצמה, מה גם שרובם ככולם מגלמים את התפקיד באופן ראוי לציון.

צמד השחקנים וויל סוונסון וגאווין קריל אשר גילמו את דמויותיהם של ברגר ושל קלוד בהתאמה היו נפלאים, וכל אחד מהם ניחן בעוצמה קולית מרשימה. סוונסון עיצב היטב את דמותו של מנהיג החבורה אשר פורק כל עול, דוגל במתירנות מינית, אינו מכבד את הוריו ובועט בממסד, והביצועים שלו לשירים "Hair" ו- "Donna" היו מצוינים. לצדו, קריל המחיש את התלבטותו של קלוד בין הגיוס לצבא לבין ההישארות במסגרת החבורה, ובמיוחד בלט בביצוע השיר "I've Got Life" שהיה מרגש ואנרגטי.

ברייס רינס בתפקיד ווף גילם תפקיד שהצליח לגנוב את ההצגה, והיכולת שלו להתעמק בניואנסים הקטנים של הדמות מביאה לעיצוב דמות מורכבת ומפורטת היטב. כמו כן, דריוס ניקולס בתפקיד האד המחיש את היכולת שלו להשתלב בחבורה, על אף שקיים קושי להשתלב בחברה עצמה. ניקול לואיס בתפקיד דיון הייתה מצוינת בעיקר בביצוע השיר "Aquarious", אשר נחשב בעיני רבים ללהיט המוכר ביותר מהמחזמר, והגישה בו ביצוע עוצמתי ויוצא דופן. בנוסף, קייסי שיק בתפקיד ג'יני הייתה מצוינת, והותירה את שאלת הריונה עלומה באופן מוצלח במיוחד. יחד עם זאת, קייסי לוי בתפקיד שילה הייתה מעט מאכזבת במשחק, אשר היה לעתים לוחץ מדיי, וגם מבחינת הביצוע הקולי של השיר המרגש "Easy To Be Hard", אשר לא המריא כמצופה.

בנוסף השתתפו במחזמר : קטלין קיאן בתפקיד קריסי, רייצ'ל ביי ג'ונס בתפקיד אימו של ברגר, אנדרו קובר בתפקיד אביו של ברגר ובתפקיד מורתו מהתיכון, ג'וש למון בתפקיד הוברט, צ'סטן הרמון בתפקיד אברהם לינקולן. להקת השחקנים הטיבה למצות את היכולות הקוליות בצירוף יכולות הריקוד, ותפקודם כמקהלה היה מצוין, במיוחד בביצוע השיר "Let The Sunshine In".

סיכום : מחזמר צעיר, אנרגטי ומהנה, אשר מצייר תמונה אופטימית-פסימית של העולם בו אנו חיים. המחזמר מסיים בימים אלו את הצגותיו בברודווי וממשיך בווסט אנד. מומלץ בחום לשבת באולם להנאה מרבית.