הסרט "משחק מסוכן" שאותו ביים אבל פררה ובו השתתפו מדונה והארווי קיטל אמנם נחשב ככישלון קופתי ואומנותי, שימש עבור דליה שימקו כהשראה לצורך כתיבת המחזה "מבוך המראות", אשר מוצג בימים אלו בתיאטרון תמונע ע"י אנסמבל אספמיה. המחזה בודק מטפל בערכים כמו אהבה ונאמנות בחברה המודרנית של ימינו, ומעצם שמו של המחזה ניתן להבין כי לדמויות השונות ניתנת האפשרות להתבונן בעצמן ועמוק בתוכן.

עלילת המחזה מתארת את סיפורם של דניאל ושל קארין, זוג צעירים נשואים, אשר מנהל את חייו בין אורגיות לבין שימוש בסמים, כאשר קארין מחליטה לחזור בתשובה ומנסה לסחוף לתוך התהליך גם את דניאל. למעשה, דניאל וקארין הן שתי דמויות בהצגה שלקראתה נערכות חזרות, ודמויות אלו מגולמות ע"י שני שחקנים - תום ואנה - בהתאמה, כאשר הבמאי אדי מלווה אותם.

לכאורה, ההצגה מספקת הצצה ייחודית עבור הקהל לתוך תהליך אינטימי שבין במאי לבין שחקנים, אשר מוביל ליצירתה של הצגה. במסגרת התהליך השלושה חוקרים את המחזה, מנסים להבין את מהות הרגשות של כל אחת ואחת מהדמויות השונות, את מניעיהן, ובתוך כך גם ניכרת ההשלכה הישירה בין החיים הפרטיים של השחקנים לבין ההצגה עצמה. יחד עם זאת, מדובר בנושא שככל הנראה לא כל צופה מסוגל להתחבר אליו, מה גם שקו העלילה נצמד לתהליך העבודה של הבמאי יחד עם השחקנים, וחלק ניכר מהתמונות חוזר על עצמו בביצוע מעט שונה כיאה לחזרה לקראת הצגה בתיאטרון. דליה שימקו ביימה הצגה מעניינת, אם כי לא כל צופה כאמור ימצא בה עניין, ובעיניי היא בעיקר מיועדת לאלו אשר מגלים עניין בתהליך היצירה בתיאטרון. בהצגה היא הביאה לידי ביטוי באופן מוצלח את הטשטוש שבין המציאות אותה חווים השחקנים לבין עולמן של הדמויות בהצגה, וניכר כי הקונפליקט בין שני העולמות מבוסס, והוא הולך ומתעצם במהלך ההצגה. עוד יצוין, כי שימקו בחרה לעצב את ההצגה בפשטות, כמעט ללא אביזרים אך עם תאורה טובה שעיצב יעקב סליב, והאולם בו מועלית ההצגה משקף היטב את חדר החזרות.

תומר בן דוד בתפקיד תום / דניאל סיפק משחק טוב, אם כי יש לי את הרושם שסגנון המשחק שלו חד גוני, וזאת ביחס להצגות אחרות בהן צפיתי בו כשחקן. גם כאן הוא מגלם דמות נוירוטית ומתוסבכת, אך ניכר כי הוא הפגין היטב את הגבול הדק שבין היותו שחקן לבין כניסתו אל הדמות.

אנה דוברוביצקי בתפקיד קארין / אנה הפגינה במשחקה פגיעות ורגישות, אך גם המחישה את היותה שחקנית טוטאלית, דווקא מבחינת העובדה שלא תהסס להשתמש בכל אמצעי על מנת לקדם את עצמה. יחד עם זאת, היא לעתים נוטה לדרמטיות יתר, וכאשר היא עושה זאת, ההגייה שלה הופכת לקשה להבנה.

אורי הוכמן בתפקיד אדי הבמאי גילם היטב את הבמאי הנאלח, והוא מעורר סלידה הן מבחינת שפת הגוף שלו והן מהתנהלותו מול השחקנים במהלך החזרות. הוא מנסה למצוא פתרונות לשאלותיהם של השחקנים ביחס למחזה, אולם הוא מתקשה לקבל את הערותיהם או את הצעותיהם.

דליה שימקו בתפקיד דריה, אישתו של אדי, מגלמת את הרעיה הנאמנה, אשר מופיעה רק לקראת סיום ההצגה, אולם היא מגישה משחק מחושב, ומביאה לידי ביטוי את השינוי בחייה שעתיד להתממש בעקבות הגעתה לחדר החזרות.

סיכום : הצגה שלא כל צופה ימצא בה עניין, אך היא מספקת הצצה לתהליך אומנותי שהקהל אינו שותף לו.