מס' צפיות - 13109
דירוג ממוצע -
רוחל'ה מתחתנת / בית ליסין - ביקורת
מאת: אלעד נעים 09/08/10 (19:19)

הסופרת והמחזאית הישראלית, סביון ליברכט, קיבלה בעבר את התואר "מחזאית השנה" שלוש פעמים בעקבות מחזותיה שעלו בתיאטרון בית ליסין בשנים האחרונות : "סינית אני מדברת אליך", "תפוחים מן המדבר" ו"הבנאליות של האהבה", אשר הוצגו מאות פעמים על הבמה, והאחרון מביניהם אף זכה להכרה בינלאומית בפסטיבל היידלברג בגרמניה. בימים אלו עולה המחזה הרביעי שלה בתיאטרון בית ליסין, "רוחל'ה מתחתנת", אשר בדומה לשני מחזותיה הראשונים שהוזכרו לעיל, נכתב בעקבות סיפור קצר - "החתן המושלם של רוחל'ה", ויצא לאור במסגרת ספרה "צריך סוף לסיפור אהבה".

 

עלילת המחזה "רוחל'ה מתחתנת" אינה חופפת במלואה לעלילת הסיפור הקצר, אלא מתווה העלילה דומה, ונעשו במחזה שינויים דרמטורגיים מתבקשים על מנת לפתח את הקונפליקט בין הדמויות, וזאת בשיתוף עם הבמאית, ציפי פינס, ועם דרמטורג התיאטרון, אבישי מילשטיין. בשנות השלושים המאוחרות שלה רוחל'ה החכמה והמוכשרת מחליטה להתחתן עם בחיר לבה, אהרל'ה. שלוימה, אביה של רוחל'ה, אלמן ניצול שואה, אינו שותף להתרגשות מהרגע בו הוא פוגש את החתן, שכן עולים בקרבו זכרונות מהעבר בתקופת מלחמת העולם השנייה בפולין. בעקבות זאת שלוימה מחליט לבטל את החתונה, והדבר פוגע במערכת היחסים של רוחל'ה ושל אהרל'ה. ברקע עולה גם מערכת היחסים המורכבת בין רוחל'ה לבין אחותה הקטנה, לאה, אשר מגדלת את בנה הקטן בגפה לאחר גירושיה מבעלה. כמו כן, עולה גם מערכת היחסים ארוכת השנים בין שלוימה לבין סטאשק, אשר חולקים סוד משותף מהמלחמה, וכן אהבתם הייתה נתונה לאותה האישה - אישתו של שלוימה.

 

כתיבתה של סביון ליברכט ייחודית, והיא מצליחה בסיפורים הקצרים ובמחזות שהיא כותבת לתאר ברגישות רבה מערכות יחסים מורכבות תוך שהיא הופכת בתבונה רבה את הסיפור האישי לסיפור ישראלי - קולקטיבי, מה גם שהיא עושה שימוש מיטבי באירועים היסטוריים ומקשרת אותם במדויק אל סיפור העלילה, וכן שוזרת במחזה רגעים קומיים. ליברכט, שהינה בת להורים ניצולי שואה ואף היא ילידת גרמניה, מרבה לעסוק במחזותיה בהשפעותיה של השואה על הדור הממשיך שלא חווה אותה בעצמו, אלא רק דרך הוריו, וסביר להניח שזוהי הסיבה לכך שיצירותיה אשר עוסקות בעקיפין בתקופה זו הינן מרתקות, אמינות ומשכנעות. יתר על כן, המחזה "רוחל'ה מתחתנת" עוסק במספר נושאים עיקריים אשר משתלבים זה בזה כמקשה אחת : מערכת יחסים טעונה בתוך המשפחה על רקע רגשות קיפוח מול העדפה, מערכת יחסים ארוכת שנים בין חברים על רקע מלחמת העולם השנייה ותקופת השואה, סיפור אהבה שמציב מבחן עבור בני הזוג, ומעל לכל המחזה עוסק במהותו של סוד מהעבר ובהשפעותיו על ההווה ועל העתיד. המוטיב המרכזי במחזה הוא הסוד, ולמעשה, הדמויות רובן ככולן שומרות בקרבן סוד מהעבר ונאלצת להתמודד איתו בגפה מתוך התפיסה ש"על זה לא מדברים", והדבר מוביל לשתיקה רועמת, אשר מעכירה את מערכות היחסים ביניהן. זאת ועוד, במחזה עולה העיסוק בקאפו - היהודים אשר שיתפו פעולה עם הנאצים על מנת להציל את עצמם מרוע הגזירה, ומעבר לעניין המוסרי עולה כאן ההשפעה על ילדיהם אשר נולדו בישראל, ודבק בהם הקלון. אולי כאן גם המקום להזכיר את המחזה "ולנטינו" מאת אמנון לוי ורמי דנון, אשר מוצג במקביל בבית ליסין, ועוסק אף הוא בסוד מן העבר סביב קשר דם ובהשפעותיו על ההווה, אולם בעיניי ב"רוחל'ה מתחתנת" ניכר כי מהותו של הסוד מפותחת יותר מבחינה דרמטית.

 

ציפי פינס חזרה לביים לאחר מספר שנים שנמנעה מלעשות זאת, והיא ביימה הצגה מרתקת ומרגשת עד דמעות תוך עיצוב מדויק של הדמויות השונות, והיא הביאה את הנושאים בהם עוסק המחזה לידי מיצוי מלא, כאשר היא מתמקדת באופן שבו הדמויות שומרות סודות באופן עקבי אחת מהשנייה, וקיים ביניהן קשר שתיקה. עוד צוין, כי פינס אף היא בת להורים ניצולי שואה, וניכר בהצגה החיבור שלה לנושאיו של המחזה, ועל כן התוצאה מוקפדת ומדויקת להפליא, אשר מותירה גם חומר רב למחשבה. עולה כאן שאלת מחירה של השתיקה, והפיתרון המוצע ע"י המחזאית וע"י הבמאית הינו ברור מעל לכל ספק - הבעיות מתעוררות דווקא כשבוחרים לשמור על הסוד מתוך צורך להגן על הסביבה הקרובה מתוך חשש שהאמת תהיה קשה וכואבת מדיי, והמחיר האישי שמשלם מי ששומר על הסוד הינו משמעותי, יומיומי, וסוחט ממנו תעצומות נפש רבות. ההצגה נפתחת בסוף הטוב לו כולם מייחלים מזה שנים - ההודעה על חתונתה של רוחל'ה, אולם עד מהרה הסוף הטוב והבאתו לידי מימוש מתרחקים יותר ויותר, ופינס בנתה בהדרגה את הדרמה בהצגה עד לפתרון באמצעות ויתור שצריך להיעשות גם אם בלית ברירה. ברם, זיהיתי פער מסוים אשר לא בא לידי פיתרון מניח את הדעת - ניתן להבין ע"פ המחזה כי העלילה מתרחשת בשנות השמונים המאוחרות או בשנות התשעים המוקדמות, וזאת ע"פ האזכור שחברותם של סטאשק ושל שלוימה הינה בת ארבעים שנה. מאידך, בהצגה נעשה שימוש בתצלומים משנות האלפיים כמו שלטי הדרך משדה התעופה וכן נעשה שימוש בטלפונים ניידים, אשר כמובן לא היו חלק מהתקופה הנדונה.

 

כנרת קיש עיצבה תפאורה מתחלפת ביעילות רבה, והיא תיארה באופן מוצלח שלוש דירות שונות, תוך ביצוע של שינויים קטנים, אשר ממחישים את העובדה שמדובר במשפחה אחת לצד מאפיינים ייחודיים לכל אחת מהדמויות. חילופי התפאורה התבצעו באופן זורם מאחורי מסך שקוף למחצה, תוך שהוקרנו עליו תצלומים בשחור לבן מתוך האלבום המשפחתי, והדבר משקף את אלבומי התמונות הישנים של כל משפחה ומשפחה בישראל. כמו כן, יוסי בן-ארי עיצב תלבושות נאות, אשר התאימו לדמויות השונות ולאישיות של כל אחת מהן, ורוני כהן עיצב תאורה טובה ומוצלחת. המוסיקה של אורי וידיסלבסקי הגבירה את המתח והעצימה את הדרמה בהצגה, והיה לה תפקיד חשוב בקשר בין ההווה לבין זכרונות העבר.

 

ששון גבאי בתפקיד שלוימה מגיש תפקיד מלכותי ומדויק לפרטים, ומוכיח שוב שהוא מטובי השחקנים בארץ. הוא נכנס היטב לנעליה של הדמות, וניכר כי סיגל לעצמו היטב את חיתוך הדיבור ואת ההומור היהודי האשכנזי האופייני. זאת ועוד, הוא המחיש במשחקו את געגועיו העזים לאישתו, ונראה כי יחסיו עם בנותיו מעולם לא היו תקינים לחלוטין, אולם אין לו את היכולת לתקן אותם. בנוסף, הוא הביא לידי ביטוי באופן מיטבי את השינוי שעבר מהתבצרות מוחלטת בעניין ביטול החתונה לויתור כואב ברמה האישית תוך השארת העבר מאחור.

 

קרן צור בתפקיד רוחל'ה הייתה נפלאה ומרגשת, ועצם הודעתה המשמחת אודות חתונתה המתקרבת גרמה נחת בשלב הראשון לסובבים אותה. יחד עם זאת, התקווה שלה לאושר מתנפצת לרסיסים כאשר אביה דורש לבטל את החתונה. על אף הרצון שלה להתמקד באהבתה לאהרל'ה ללא תלות ברקע המשפחתי היא אינה מצליחה לעשות זאת ונחלצת להגנת משפחתה בעת הצורך. כמו כן, צור וגבאי המחישו את מערכת היחסים הקרובה של רוחל'ה ושל שלוימה, והעדפתה על פני לאה הינה בעקבות לימודיה הארוכים, אשר בעיני אביה הפכו לרועץ עם הזמן, שכן לא התחתנה.

 

מיה דגן בתפקיד לאה עיצבה דמות אמינה וצינית, ולצד יכולותיה הקומיות, שבהצגה זו באות לידי ביטוי באופן מעודן ומדוד, היא מוכיחה יכולת דרמטית נהדרת, אשר מהווה המשך ישיר לתפקיד סוניה בהצגה "הדוד וניה". היא המחישה את תסכולה של לאה ואת רגשות הנחיתות והקיפוח שלה ביחס לאחותה הגדולה והמוצלחת, וכן ביחס לכפיות הטובה לכאורה מצד אביה, בו היא מטפלת בעקביות ודואגת לשלומו, בעוד שאינו מעריך זאת.

 

מיכה סלקטר בתפקיד אהרל'ה הביא לידי ביטוי במשחקו המחושב את ההיפך הגמור ביחס לרוחל'ה בכל מה שקשור לתרבות שמירת הסוד - בעוד שהיא מצדדת בהסתרת סוד על מנת לגונן על יקיריה, הוא דווקא מעוניין לשוחח על כך ולהגיע לפיתרון. יתרה מזאת, הוא המחיש את נאמנותו למשפחתו ולשורשיו, ועל אף שהוא מציג את עצמו כפשרן, הוא אינו ממהר להתפשר כשהדבר נוגע אליו.

 

אברהם סלקטר בתפקיד סטאשק עשה עבודה מצוינת בגילום דמותו של חברו הטוב של שלוימה, וניכר כי מערכת היחסים ביניהם קרובה אך טעונה. הוא הביא לידי ביטוי במשחקו את העובדה שסטאשק חש רגשות אשמה ביחס לעבר, והוא מנסה לפצות את רוחל'ה ואת לאה בכל דרך שעומדת לרשותו. בנוסף, כמי שברח לארה"ב הוא מסמל את השארת העבר מאחור ואת ההתמקדות בהווה ובעתיד.

 

 

סיכום : הצגה מצוינת ומרגשת בהשתתפותם של שחקנים מעולים, ומותירה חומר למחשבה. אל תחמיצו!

הכותב הוא יועץ תיירות ויועץ עסקי.

 

רוצים לפרסם את דעותכם ב"פרשן"? גם אתם יכולים! לחצו כאן

 

גולשים יקרים, הכותבים באתר משקיעים מזמנם בשבילכם, בואו ניתן להם תגובה! כתבו למטה (בנימוס) את דעתכם.

דרג מאמר:          
תגובות למאמר זה התקבלו 6 תגובות לקריאת כל התגובות ברצף
1.
הצגה חזקה בכל מובן,עוכרת שלווה אך מעולה
ראובן ק. 03.09.10 (17:58)
2.
אכן הצגה מצויינת
אור 03.09.10 (23:48)
3.
הצגה מרגשת ומצחיקה ומאוד שלנו
אזרחית 31.01.11 (17:56)
4.
הצגה מרשימה
ישראלה 24.03.12 (23:53)
5.
ביקורת מדוייקת וקולעת! ל"ת
י. 04.09.12 (13:10)
6.
הצגה פשוט מעולה. מרגשת מאוד
אסף 28.09.13 (01:35)