מס' צפיות - 168
דירוג ממוצע -
חריצות כתנאי להצלחה
משלי שלמה
מאת: דוד דרומר 02/12/10 (20:33)

מתוך עלון "חוויית השבוע" של "החוויה היהודית"

 

"לֹא יַחרֹךְ רְמִיָּה צֵידוֹ, וְהוֹן אָדָם יָקָר חָרוּץ. בְּאֹרַח צְדָקָה חַיִּים, וְדֶרֶךְ נְתִיבָה אַל-מָוֶת. בֵּן חָכָם מוּסַר אָב, וְלֵץ לֹא שָׁמַע גְּעָרָה. מִפְּרִי פִי אִישׁ יֹאכַל טוֹב, וְנֶפֶשׁ בֹּגְדִים חָמָס. נֹצֵר פִּיו שֹׁמֵר נַפְשׁוֹ, פֹּשֵׂק שְׂפָתָיו מְחִתָּה לוֹ. מִתְאַוָּה וָאַיִן נַפְשׁוֹ עָצֵל, וְנֶפֶשׁ חָרֻצִים תְּדֻשָּׁן".  (משלי י"ב/ כז' - י"ג/ד')

לפנינו תקבולות המדגישות את החריצות כתנאי בסיסי להצלחה בחיים, את עשיית הצדק באופן מעשי כדרך חיים, את התבונה של הבן השומע לעצת אביו ואת העובדה ששמירת הלשון שומרת למעשה על האדם.

"לא יחרוך רמיה צידו, והון אדם יקר חרוץ" - הצייד שהשיג במרמה את הציִד שבא לידו, לא יזכה לחרוך אותו - לצלות אותו. אכן, בשר הצלוי ישירות על האש, הוא בשר חרוך שקשה לעיכול. מי שמרמה הוא למעשה עצלן, הרוצה להשיג דברים בנקל, ללא מאמץ או במינימום של השקעה. החרוץ, לעומתו, רואה ברכה בעמלו. הוא בעל מוסר עבודה גבוה, הוא יודע שכדי להשיג את פרנסתו עליו לעבוד מתוך אמת וצדק. רכושו מוערך ויקר בעיניו, כי הוא התאמץ כדי להשיגו.

"באורח צדקה חיים, ודרך נתיבה אל מוות" - מי שחי ומתנהג בצדק, בדרך הצדקה, היושר והאמת, יש לו חיים. כי הצדקה היא אורח חיים - דרך חיים נבונה ויעילה. שהרי, דרכו - כנתיב ישר ובדוק, היא נתיב בטוח "אל-מוות" ומוביל לחיים.

"בן חכם מוסר אב, ולץ לא שמע גערה" - הבן החכם, בעל התבונה, שומע ומיישם את דברי המוסר והתוכחה ששמע מאביו, בהתנהגות נאותה. בעוד הלץ - הבן שאינו רציני - לא מבין את כוונתו הטובה של אביו לתקן את דרכו ולשפרה, ולכן אינו שומע לגערת אביו. הוא רואה את המוסר החיובי של אביו כדבר שלילי ואילו הבן החכם מבין ורואה את מוסר אביו כתוכחה חיובית ומתקנת, לכן הוא מצליח בחיים.

"מפרי פי איש יאכל טוב, ונפש בוגדים חמס" - בהשאלה, מתנובת פיו, לפי הדיבור היוצא מפיו, יאכל האדם - יהנה האדם מהטוב. אדם המקפיד ושומר על דיבורו באופן מבוקר ומוציא מפיו רק דיבורים הולמים וראויים, הוא נהנה מחיים טובים. לעומתו, הבוגדים הם אנשי רֶשָׁע, שיאכלו את פרי החמס - יסבלו וישאו בתוצאות דרכם השלילית.

"נוצר פיו שומר נפשו, פושק שפתיו מחיתה לו" - כלל ידוע הוא: מי ששומר על מוצא פיו, על דיבורו, שומר עצמו מצרות. אולם לעומתו, הפותח שפתיו ודיבורו שוטף, ללא הבחנה וביקורת - סכנה היא לעצמו כמו בור פתוח.

"מתאווה ואין נפשו עצל, ונפש חרוצים תדושן" - העצלן, חסר המוטיבציה והשאפתנות, מתאווה - יש לו תיאבון רב למזון אך אין לו את אשר הוא מתאווה לו, כי הוא בטלן ולא דאג לעצמו. לעומתו, החרוצים שמשתדלים, טורחים, עמלים ויגעים - נפשם תתענג על הטוב והם יראו ברכה והצלחה ביגיע כפיהם.

www.h-y1.fav.co.il

 ד"ר אברהם גוטליב

הכותב הוא מנהל "אורי עוז הפקות"- מיזמים חינוכיים,קשרי קהילה ומשימות לאומיות. חבר בעמותות "רוח טובה" ו"החוויה היהודית",מנהל אתר אינטרנט בשם "תורה" כתובת האתר:www.torah.in/he1

 

רוצים לפרסם את דעותכם ב"פרשן"? גם אתם יכולים! לחצו כאן

 

גולשים יקרים, הכותבים באתר משקיעים מזמנם בשבילכם, בואו ניתן להם תגובה! כתבו למטה (בנימוס) את דעתכם.

דרג מאמר:          
תגובות למאמר זה לא התקבלו תגובות לקריאת כל התגובות ברצף
אין תגובות למאמר