מס' צפיות - 293
דירוג ממוצע -
"קסמונה" - השבועה מאת עזרא מורד
סיפור ילדים בבלי בן 80 שנה
מאת: עזרא מורד 20/01/11 (17:33)

קַסַמוּנַה*- השבועה מסיפורי הילדים של סִתִּי צַ'חְלַהּ

נסו לתאר לעצמכם כיצד היו הילדים מבלִּים את שעות הפנאי שלהם לפני שישים או שבעים שנה ויותר, הרבה לפני הַמְצאת הטלוויזייה, כשאפילו החשמל והרדיו היו מִצְרכים נדירים. תאמרו: במשחקים? נכון! ומה היו עושים בערבים? מקשיבים לסיפּוּרֶיהָ של הסבתא! ואתם זוכרים כמוני את הימים ההם, כאשר רְאִיָּתנוּ את העולם הייתה בְּתוּלִית ותגובוֹתינו היו ספונטניות, או אז הצטופַפְנו בחורפים הקּרים במיוחד מסביב לאח ("ג'פוף") החמים להאזין בְּקֶשֶׁב רב לסיפוריהָ של סִתִּי צַ'חְלַהּ, סַבּתא רבתא, אמו של סבי. אכן, יָדְעָה היא אז כיתר הסבתות, להתאים את הספור לְגִיל הילדים שהצטופפו סביבה לְהַאזָנָה .

 

הִנּה מה טוב ומה נעים היה לשמוע מפיהָ סיפור מעניין בקולהּ הַמִּתְנַגֵּן. באותם רגעים, נִמְשְׁלָה היא בעינַי לשחקנית מעולָּה היודעת למשוך את לב קהל מאזיניה לדבריהָ וּלְרַתְּקָם בסיפוריהָ. סתי צ'חלה לא הייתה כְּסבתות היום המספרות סיפורים רק כדי לצאת ידי חובתן, אלא היא הקדישה לנו גם לילות חורף ארוכים הנמשכים אל תוך הלילה.

 

אני מְבַקּש להציג בפניכם, קוראיי היקרים, את אחת המעשיות העממיות לילדים בהּ מסר חינוכי - רגשי. את הסיפור קסמונה שמעתי בילדותי בערבית היהודית הבגדאדית מפי סבתי, שהכול כינו אותה בחיבה רבה: סתי צ'חלה.

 

רם ידין ז"ל  מקריית-מלאכי, שנולד בבגדאד בשנת 1938, ועלה לארץ ישראל בשנת 1950אִשֵּׁר אף הוא ששמע את הסיפור מאחותו הגדולה בהיותו בן חמש שנים.

 

להלן הסיפור בערבית, בתעתיק ובתרגום לעברית:

  

המקור בערבית                התעתיק                                 התרגום לעברית

  

كان وما كان                    כַּאן וּמַא כַּאן,                            הָיֹה הָיָה

وعلى ألله  تكلان                וּעַלַא אַללַהּ תִּכְּלַאן.                     וּמִשְׁעָנֵנוּ עַל אֵל הַהוָיָה.

 

كان مَغه إسمه قسمونه           כַּאן מַרַ'ה אִסְמַה קַסַמוּנַה             הָיְתָה אִשָּׁה וּשְׁמָהּ שְׁבוּעָה

وعِنْدَه  بيت  زغيرونه           וְעִנְדַּה בֵּית זַעַ'יְרוּנַה.                  וְלָהּ בַּיִת קְטַנְטַן.

 

فد يوم  كِنستو                    פַד יוֹם כִּנְסִתּוּ                         יוֹם אֶחָד טִאטְאָה אוֹתוֹ

شافِت  بينو  باره                 שַׁאפִתּ בִּינוּ פַּארַה.                   וּמָצְאָה בּוֹ פְּרוּטָה.

 

إشتغِت  بيها  حْلاوَه               אִשְׁתַּעִ'תּ בִּיהַא חְלַאוַה              קָנְתָה בּוֹ חַלְוָה

خِلِته عَل غَف                     כִלִּתַּא עַל רַ'ף.                      הִנִּיחַתָּהּ עַל מַדָּף.

 

جا  لبقيع   نَجّه                  גַּא לִבְּקֵיע נַצַּ'הּ                      בָּא הָעוֹרֵב חטָפָהּ

قِطْعِتْلو  ذِنْبِتو                    קִטְעִתּ לוּ דִ'נְבִּתּוּ.                   תָּלְשָׁה לוֹ זְנָבוֹ.

 

غاحِتْ عِنْد  قاضي  إلأسلام      רַ'אחִתּ עִנְדּ קַאצִ'י אלְאִסְלַאם        הָלְכָה אֶל שׁוֹפֵט הָאִסְלַאם 

قالِتْ لو: قاضي إلأسلام!        קַאלִתּ לוּ: קַאצִ'י אלְאִסְלַאם          אָמְרָה לוֹ: שׁוֹפֵט הָאִסְלַאם

قاضي  إلأسلام!                קַאצִ'י אלְאִסְלַאם                      שׁוֹפֵט הָאִסְלַאם

 

قَلّه:  وَعََليْكُم  إلسلام           קַלַּא: וַעַלַיְכּוּם אִלסַּלַאם.              אָמַר לָהּ: וַעלֵיכֶם הַשָּׁלוֹם.

 

قالت  لو:  أنا  قسمونه         קַאלִתּ לוּ: אַנַא קַסַמוּנַה               אָמְרָה לוֹ: אנִי שְׁבוּעָה

قلّه:  قسمتي!                  קַלַּא: קְסַמְתִּי.                          אָמַר לָהּ: נִשְׁבַּעְתְּ.

 

قالِت لو : عِنْدي بيت  زغيرونه   קַאלִתּ לוּ: עִנְדִּי בֵּית  זְעַ'יְרוּנַה       אָמְרָה לוֹ: יֵש לִי בַּיִת קְטַנְטַן

قلّه :  تْمِلّكْتي                   קַלַּא: תְּמִלַּכְּתִּי.                        אָמַר לָהּ: רְכוּשׁ רָכַשְׁתְּ.

 

 قالت  لو::كنسْتونو             קַאלִתּ לוּ: כְּנִסְתּוּנוּ                     אָמְרָה לוֹ: טִאְטֵאתִיו

قلّه:تنظفتي                      קַלַּא: תְּנִצַּ'פְתִּי.                        אָמַר לָהּ: הִתְנַקִּית.

 

قالِت لو: شفتو بينو باره         קַאלִתּ לוּ: שִׁפְתּוּ בִּינוּ פַּארַה            אָמְרָה לוֹ: מָצָאתִי בּוֹ פְּרוּטָה

فلّه:  إتزنكنتي                   קַלַּא: אִתְּזַנְגַּנְתִּי.                        אָמַר לָהּ: הִתְעַשַּׁרְתְּ.

 

قالت  لو: إشتغيتو بيها حلاوه     קַאלִתּ לוּ: אִשְתְּרֵ'יתּוּ בִּיהַא חַלַאוַה    אָמְרָה לוֹ: קָנִיתִי בָּהּ  חַלְוָה.

فله:  إتحليتي                    קַלַּא: אִתְּחִלֵּיתִּי.                         אָמַר לָהּ: הִתְמַתַּקְתְּ.

 

قالت  لو:خلِتوها عل غف        קַאלִתּ לוּ: כִלִּיתּוּהַא  עַל רַ'ף           אָמְרָה לוֹ: הִנַּחְתִּיהָ  עַל מַדָּף

قلّه:  تعِلّيتي                    קַלַּא: תְּעִלֵּיתִּי.                           אָמַר לָהּ: הִתְעַלִּית.

 

قالت  لو:جا لبقيع نجّه          קַאלִתּ לוּ: גַ'א לִבְּקֵיע נַצַּ'ה               אָמְרָה לוֹ: בָּא הָעוֹרֵב וַחטָפָהּ

قلّه:  تعدّه عليكي               קַלַּא: אִתְּעַדַּא עְלֵיכִּי.                     אָמַר לָהּ: הִתְגָּרָה בָּךְ.

 

قالت لو:  قطعتولو  ذنبتو:       קַאלִתּ לוּ: קְטִעְתּוֹלוּ  דִ'נְבִּתּוּ           אָמְרָה לוֹ: תָּלַשְׁתִּי אֶת זְנָבוֹ.

قلّه: تواعفيتي                   קַלַּא: אִתְּוַאפֵיתִּי.                        אָמַר לָהּ: הִשְׁתַּוִּית.

 

אין לתאר כמה נהניתי באותם ימים מסיפור זה והתענגתי עליו ועל סיפורים אחרים, ולא לחינם הוא חרוּת בזיכרוני עד היום הזה, והרי אני בן שבעים ושבע שנים. ומאחר שסיפור זה קרוב לעולמם של הילדים ולניסיונם, הייתה הזדהותי עם הנאמר בו מוחלטת.

 

סיפור זה עונה על כל הַבְּחָנִים שֶׁנִּבְחֶנֶת בהם ספרות הילדים גם היום: שמו, רקעו, ערכיו, לשונו וסגנונו, ולמעלָה מִזּה. בִּמְקוֹרוֹ הערבי, יש בסיפור מִקְצָב, חָרוּז, מִשְׁקל, חזָרוֹת להַדְגּשׁת רַעיון, שּורוֹת קְצָרוֹת, הְפְתָעוֹת בַֹעלִילָה, דְּרַמָטִיוּת, יַחְסֵי האדם ובעלי החיים, פַּשְׁטוּת תּוֹכן, מוֹטִיבים חינּוכיים וְדיאלוֹגים מְעניינים, והעיקר - סיום טוב.

וידוע שבגיל הרך אין מבחינים בין דִּמְיוֹן לִמְציאות, שהרי הגב' קסמונה, כְּמִשְׁתַּמֵעַ מן הסיפור, חשְֹשָׁה פֵּן העורב יתלונן על תְּלִישַת זְנָבוֹ, לפיכך הקדימה אותו והלכה אל השופט.

                                               

סיפור זה, העוסק באחת התכונות היִּצְרִיּוֹת של האדם: הַגְּמוּל, כלומר מידה כנגד מידה, מספר על אישה יהודייה בשם קסמונה, ששמה נגזר מן המילה הערבית קַסַם, שמשמעותה 'שְׁבוּעָה'. אישה זו, כעולה משּמוֹ של המטבֵּע התורכי פַּארַהּ* הנזכר בו, חָיָה בתקופת השלטון העותמאני במזרח. חלקו הראשון של הסיפור מתאר בלשון עבר עובדות שהתרחשו כהווייתן, בקיצור רב. לקסמונה היה בית קטן. באחד הימים, כשניקתה אותו, מָצְאָה בו מטבע. שקנתה בו חַלְוָה. והניחָה על מדף. בא העורב חטף את החלווה. תּפְסָה בִּזְנַבּוֹ בניסיון לְהַנִיאוֹ מִמּעשיו. ניסה העורב לברוח, נתלש זנבו.

 

חלקו השני של הסיפור מתאר את פנייתה של קסמונה אל השופט. כיוון שחששה שיתלונן העורב על שֶׁתַלְשָׁה את זנבו, החליטה להקדים וללכת אל השופט המוסלמי ולשטוח לפניו את סיפור המעשה מנקודת מבטהּ, שתחילתו בגנֵבת החלווה שקנתה על ידי העורב. חלק זה של הסיפור הוא במקורו דיאלוג קצר ומחורז בין קסמונה לבין השופט המוסלמי. פְּנִיָּתָהּ של קסמונה היהודייה אל שופט מוסלמי ולא אל הרב באה משום שהיא מבקשת מִשְׁפַט חסר פניות, משפט אובייקטיבי בידי שופט שאין לו קשר לאיש משני הצדדים המתדיינים לפניו, כידוע, יהודי בבל נהגו ללכת אל הרב להתדיין בפניו במחלוקות שהיו בינם, אך בסיפורנו, הַנִּצִים אינם בני דת אחת והדבר אף משתקף בלשון הסיפור. קסמונה היא יהודייה הדוברת עיראקית יהודית בגדאדית, ואילו העורב הוא בן בלי דת. לכן, פָנתה אל שופט מוסלמי, קאדי אל איסלאם, שבמקרה דנן הוא ניטראלי, משום שאינו בן דתה ואף לא בן דתו של העורב. מסתבר שהיו לה לקסמונה ייסורי מצפון. חשש כָּבִד קִנֵּן בקרבהּ שמָא הייתה צריכה להיזהר יותר ולא לתלוש את זנבו של העורב. ואף שהעורב לא התלונן עליה, יָזְמָה היא פְּנִיָּה לשופט. היא יודעת שֶׁאֵל שופט יש לפנות בכבוד הראוי לו. היא מכנה אותו קאדי אל איסלאם, ואף חוזרת פעמיים על תוארו זה לאות כבוד .

 

כשהאזנתי בילדותי לסיפור זה , נהניתי ממנו, השתעשעתי הרבה וציפיתי כל פעם מחדש בסקרנות לסופו. ואולם הערך המוסף של הסיפור הם הערכים המוסריים האוניברסאליים שלמדתי ממנו, כגון: שְׂכָרוֹ של הניקיון בְּצִדּוֹ, מְציאת מטבע; הַחָרָטָה והַצַער על בעל חיים, אף אם הוא אשם במידת מה; היּוֹשׁר; השאיפה לצדק; ושהעולם אינו הפקר, אלא יש דין ויש דיין, ואין פְּניות בדין אפילו בין האדם לעורב. במיוחד מרשים הסיפור לאור העובדה שבתפיסת יהודי בבל' העורב הוא עוף בָּזוי וּמְגֻּנֶּה, מפני שלא הצליח למלא את המשִׂימה שהטיל עליו נוֹח בְזְמַן המבּול. לכן, כשבן בבל מבקש לגנות מאן דהוא, הוא מכנה אותו עְ'רָאב אַסְוָד, כלומר עורב שחור, המביא מזל רע, או עְ'רַאב אֶל בֵּין, כלומר הגורם לפירוד בין הבריות.

                                                                      4

דמותהּ של קסמונה מעוררת כבוד ואהדה. היא אישה נקייה וחכמה. היא מסתַפֶּקת במועט, הגוּנה, מנומסת, מכבֶּדת את הבריות, מתייסרת על ספק חטא כלפי הזולת, אף אם הוא בעל חיים הנבזה בעיני החברה שהיא חיה בה, ופונה מיזמתהּ לשופט שאינו בן דתהּ.

אמנם השופט המוסלמי עונה לברכתה בכבוד ומאזין לדבריהָ, אך כדרכם של שופטים, הוא פוסֵק את פסק דינו הסופי במילה אחת, שהרי כך הייתה דרכם של שופטים באותם ימים: הם אין להם פנאי לפטפוטי סרק, הם אינם זקוקים לנימוקים מפליגים. הקאדי מסתפק במילה תְּוַאפִיתִּי, כלומר השתווית עמו. אל לך לְיַסֵּר את מַצְפוּנֵךְ לשווא: הוא פגע בך ואת פגעת בו, ובכך הֶחֱזַרְתְּ לוֹ מידה כנגד מידה.

 

כל המסרים שבסיפור מחלחלים אל המאזינים דווקא בשעת רגיעה והנאה. וכאן המקום לצטט מדברי המשורר הגרמני שילר, שאמר: "בסיפורֵי האגדות שסופרו לי בילדותי טמונה משמעות עמוקה יותר מזו שלימדו אותי החיים עצמם" (פיקולומיני 111 , 4).

 

בסיפור שלפנינו יש רק משפט שלם אחד בלהג המוסלמי, עַלַיְכֻּם אַלסַּלַאם, הנאמר כתשובת השופט לקסמונה, ואילו שאר תשובותיו של השופט לקסמונה קצרות הן, לרוב בנות מילה אחת, אך הן מובעות בלשון נופל על לשון שהיא דרך ספרותית מלאת חן במיוחד ובערבית היהודית הבגדאדית.

 

קסמונה מפרטת את האירועים ראשון ראשון ואחרון אחרון, כדי שהמאזין, היודע את חלקו הראשון של הסיפור, יִסְתַקְרֵן לדעת מה תהיה תגובת השופט? והכול, בפשטות, בקיצור, בלי אף מילה מיותרת ובהתאם לתפיסת עולמם של הילדים בגיל הרך.

 

לצערנו, יקשה על הקורא העברי לָחוּשׁ את מידת יוֹפְיוֹ של הסיפור במקורו הערבי, שהרי כל תרגום, ויהא המעולה ביותר, מביא לאיבוד חלק מסממני היופי שֶׁבַּמָקוֹר. אכן, ספרות ילדים בנוסח מודרני הייתה לה לסתי צ'חלה, וסיפור זה בא להדגימהּ.

 

  

הכותב הוא איש חינוך, משורר, סופר ועורך ספרות. למידע נוסף: "עזרא מורד" בוויקיפדיה

 

רוצים לפרסם את דעותכם ב"פרשן"? גם אתם יכולים! לחצו כאן

 

גולשים יקרים, הכותבים באתר משקיעים מזמנם בשבילכם, בואו ניתן להם תגובה! כתבו למטה (בנימוס) את דעתכם.

דרג מאמר:          
תגובות למאמר זה התקבלו 2 תגובות לקריאת כל התגובות ברצף
1.
קסמונה
ישעיהו נחמן 25.01.11 (17:08)
2.
מאמר המתייחס לכל פרטי הסיפור
חיים ספטי 30.07.11 (23:16)