קבוצת תיאטרון תהל, אשר הוקמה לאחרונה, ובמסגרתה פועלים כעשרים שחקנים ויוצרים בהתנדבות על מנת להעלות חומרים שאינם מקבלים ביטוי מספק בתיאטראות הרפרטואריים, רק לפני כשבועיים העלתה את ההצגה הראשונה שלה - "בעקבות הזמן האבוד" ע"פ רומן מאת מרסל פרוסט. חרף הזמן הקצר שחלף מירידתה של ההפקה הקודמת, הקבוצה לא קפאה על שמריה, אלא מיד החלה בעבודה על מחזה נוסף, ובסוף השבוע האחרון העלתה את המחזה "לצאת נקי" שנכתב ע"י המחזאי הבריטי קווין אליוט בשנות השמונים.

המחזה מתאר את סיפורם של גרג ושל טוני, אשר מתגוררים יחד בלונדון ומנהלים מערכת יחסים פתוחה. גרג מועסק באוניברסיטה וכותב לפרנסתו, ואילו טוני נתמך כלכלית ע"י גרג ומנסה להגשים את עצמו כסופר, ומלווה את חייהם ויליאם השתיין והמתהולל. ביום שבו הזוג מחליט להעסיק שחקן מתחיל כמנקה בדירתם, מתחילה בחינה מחודשת של הסכם הזוגיות הבלתי כתוב ביניהם.

בדומה למחזה הקודם שהעלתה הקבוצה גם המחזה הנוכחי עוסק ביחסים חד מיניים, ואליוט עצמו עסק בנושא זה לא מעט במחזותיו, אם כי לטעמי מחזותיו אינם מבריקים, וחלקם לוקה בסוף פתוח ובלתי פתור, גם אם לעתים אין הצדקה לכך. למעשה, חלק מהשחקנים המשתתפים בהצגה הנוכחית כבר עבדו עם הבמאי עידו רוזנברג על מחזה של אליוט, "היום בו עמדתי מלכת", אשר הועלה במסגרת לימודיהם בבית הספר הגבוה לאומנויות הבמה "בית צבי" בשלהי שנת 2008. מהמחזה הנוכחי רוזנברג יצר הצגה טובה, אשר יש בה כמה תמונות נוגעות ללב, ובעיניי האתגר המשמעותי שעמד מולו, ובו עמד בהצלחה רבה, היה להעלות מחזה שעוסק ביחסים חד מיניים ולהפוך אותו לרלוונטי לקהל הרחב, והדבר גם בא לידי ביטוי בתרגום בהיר ונטול ביטויים שברורים רק למגזר מסוים. ואכן, גם צופים שאינם מעורים בקהילה ההומו-לסבית יכולים להקיש מהנושאים בהם עוסקת ההצגה גם לאורח חייהם, היות שרוזנברג וצוות השחקנים מצליח להעלות שאלות מוסריות בקרב הקהל, אשר נוגעות להסכמי זוגיות בלתי כתובים, לקודים מוסריים ולהשלכות הרגשיות שלהם. יתר על כן, רוזנברג משתמש היטב בחלל הסטודיו שעמד לרשותו והוא מצא בדלתות הצדקה בימתית, ולמעשה אין כמעט הפרדה בין הקהל באולם לבין דירת בני הזוג, כך שכל צופה וצופה בקהל הופך לאורח בחדר המגורים של הזוג, ועם זאת רוזנברג הקפיד לשמור על החוצץ המינימלי הנדרש בין ההצגה לבין הקהל. כמו כן, התפאורה הייתה פשוטה ומינימלית, ולא היה צורך ביותר ממנה, והתאורה שעיצבה עדי שמרוני סייעה בעיקר במעברים בין התמונות השונות, אם כי לא תמיד הופעלה בתזמון הנכון.

יצוין, כי הובא לידיעתי שהקבוצה עבדה על ההצגה במשך שבוע וחצי בלבד, ואף על פי שהצליחו להעמיד הצגה נאה, נדמה שהתוצר אינו מוגמר. בהקשר זה אומר כי הדבר עומד בניגוד לחזון של קבוצת התיאטרון תהל, שכן הקבוצה רואה חשיבות בהעלאת מחזות שאינם מקבלים ביטוי הולם בתיאטרון הישראלי, אולם מאידך שמה לעצמה למטרה לשמור על איכות גבוהה של תוצריה במגבלות התקציביות הקיימות. יוזכר, כי השחקנים והיוצרים בקבוצה פועלים בהתנדבות מתוך רצון לקדם את מטרתם, ולפיכך מצאתי שישנה בעייתיות בעובדה שלא הספיקו לקיים חזרות לאורך תקופת זמן משמעותית יותר. לכן, דווקא מנקודת המבט של עבודה בהתנדבות לצד הרצון לספק תוצר איכותי, חשבתי שיהיה מקום לעבודה ממושכת יותר, אשר תצליח גם להביא את הקהל להצגות שתעלה הקבוצה גם בעתיד.

גיל רשף בתפקיד גרג הפגין במשחקו את דמותו של האקדמאי שמנהל את חייו כלפי חוץ באופן מרובע למדיי, אולם בכל הנוגע למערכות יחסים הוא פורץ את הגבולות. בסגנון המשחק של רשף יש תחושה מתייסרת, וגם אם נראה שזהו אופייה של הדמות, נדמה שהיא מזכירה את דמותו של מרסל אותה גילם בהצגה "בעקבות הזמן האבוד".

גיל וייס בתפקיד טוני עשה בעיניי עבודה מצוינת, שכן בתמונה אחת של סערה רגשית הוא מצליח לאסוף את איכויותיו כשחקן ולהקרין אותן החוצה, ושם את עצמו במקום פגיע, ובכך יוצר דמות נוגעת ללב. וייס הוא שחקן שיכול לגלם בקלות כל דמות אשר דורשת ממנו להיות אלגנטי ואצילי, אולם בדמותו של טוני הוא גם מביא לידי ביטוי את יכולותיו האחרות ולעצב דמות מעוררת הזדהות.

אפי ביבי בתפקיד רוברט הפגין במשחקו מעין ראשוניות ותמימות מסוימת, אשר התאימו באופן מדויק לדמותו של השחקן אשר גם נמצא במסע בעקבות זהותו האישית. עם כניסתו הראשונה נדמה כי רוברט נתפס בצורה מסוימת לאור חזותו החיצונית הנאה, אולם ביבי מצליח ליצור ניגוד מוצלח בין הסטריאוטיפ המצופה לבין התנהגותו בפועל.

יובל טננבאום בתפקיד ויליאם סיפק פרשנות מרשימה לדמותו של השתיין המתהולל, אשר עונה לכל הקריטריונים הסטריאוטיפיים של ההומוסקסואל. בתמונה הראשונה בהצגה משחקו של טננבאום נראה מוחצן מדיי ומאולץ במידה מסוימת, אולם ככל שההצגה התקדמה התברר כי טננבאום מגלם דמות בעלת עומק. יתר על כן, מאחר שהוא עשה זאת באופן עקבי ומדויק, נוצרה דמות אמינה, ולמעשה עולה כי הביטחון העצמי המופרז מונע מתוך חוסר ביטחון ופגיעות.

תומר גליק בתפקיד יורגן הגרמני עשה עבודה טובה בתפקיד אפיזודי קצר, וסיגל מבטא גרמני ושפת גוף נוקשה כמתבקש מהדמות.

סיכום : עבודה טובה של השחקנים, אם כי לטעמי התוצר לא היה מוגמר.