19 יולי 2011

לא שכחנו משהו?

צפיה בערוצי התקשורת והאזנה להתבטאויות באשר ל"חוק נגד החרם" מעלה תחושה של דה-ז'וו, תחושת תלישות ותהיה באשר להגיון המכתיב את ההתבטאויות.

איננו באים בטענות דווקא לאמצעי התקשורת, מרביתם של הללו ידועים בגישתם השמאלנית הרדיקלית  ובמסעם הבלתי מתפשר לסילוק השלטון הנוכחי והמלכת אנשיהם במקום.  אין חדש במחלקה זו.

התהייה באה דווקא לשמע התבטאויות של אנשים הנחשבים לשקולים והגונים.  ניראה כי פחד התקשורת נפל עליהם.  גם אלו המשוכנעים כי יש צורך בחקיקה כנגד החרמות נגד מדינת ישראל על ידי ישראלים, מגמגמים ואף נסוגים מתמיכתם הפומבית בחוק.

ראו מקרה יו"ר הכנסת רובי ריבלין.  אין לנו כל מושג בתורת ז'בוטינסקי אשר על הדרה ניתלה ריבלין, אך אנו יודעים מעט באשר למיצוב "קיר הברזל" המפורסם של מנהיג הרוויזיוניסטים המיתולוגי.  ניראה לכם לאור תזת "קיר הברזל" כי ז'בוטינסקי היה משלים עם חרם מקעקע קיום מדינת ישראל בלא שהיה יוצא בתגובה חריפה שכנגד?  ומכאן, האין שיקולים זרים מדריכים את ריבלין ודומיו?  ריבלין הלא ניתלה מצידו גם על עצותיו של היועץ המשפטי לכנסת אשר שיקוליו, איך נתבטא בעדינות, שנויים במחלוקת עמוקה.

אין כל ספק כי מוטב לחוק נגד החרם שלא היה בא לעולם.   אך בעולמנו לכל פעולה יש תגובה.  לפעולה קיצונית, אלימה, מקעקעת סכויי קיומה של מדינת ישראל חייבת לבוא תגובה שכנגד מתאימה.  החוק נגד החרם הולדתו בצורך שנוצר לתגובה, החוק אינו יזום הוא מגיב על מצב נתון, הוא מגיב על חרם פסול שכבר הושת ומתגלגל.

ניראה כי קיימים אלו ממנהיגינו (ריבלין כבר אמרנו?) שאין להם מושג ירוק מהי דמוקרטיה.  לגבי האינטלקטואלים שלנו אנו כבר הרמנו ידיים, הללו מרחפים בעולם שכולו טוב ואין להתיחס ברצינות לטיעוניהם.  או כפי שגרס ג'ורג' אורוול: "רק אינטלקטואלים יכולים להיות כה טפשים" (בתחומים שאינם התמחותם) ואנו מסכימים עמו.

 מהות אופיה של הדמוקרטיה הוא "חיה ותן לחיות".  זוהי תמציתה של הדמוקרטיה כאשר אנו מזקקים אותה עד ראשה במשפט אחד ועל רגל אחת.  דהיינו, במשטר הדמוקרטי אינך אמור (והדברים נעים מעוון ועד הפלילי) לפגוע במהלך חייו וזכויותיו של האחר, כל שתעשה, אל תפגע ותנזק את האחר.

אלא מאי, לעיתים נוצרת טרגדיה (יוונית), שני הצדדים צודקים ולשניהם זכויות ראויות מתנגשות ולכך חייב להידון השיקול המדתי דהיינו, קביעת הגבול שבו יותר לצד אחד לקבל את המגיע לו אך הצד השני לא יינזק באופן מוחלט או חלקי, הכל בהתאם לענין ולחומרתו.  וכאן מגיע קביעת הצורך בפשרה מדתית בין זכויות.  והיוצא מכך, אין קיימות זכויות אזרח מוחלטות ובילתי תלויות אלא שקול הזכויות האנושיות בין צרכים לגיטימים, לעיתים מנוגדים.

מתנגדי החוק טוענים לסתימת פיות.  האם עיתונאי אשר פשק שפתיו והוציא לזותו של האחר באורח לעומתי ושיקרי רשאי לעשות זאת?  מחד, חופש הביטוי הוא נישמת אפה של העיתונות בחברה דמוקרטית. מאידך, אנו מכירים בצורך במקרים מסוימים לחסום את חופש הביטוי העיתונאי או האזרחי כאשר קיים ניפגע בפועל.

המדובר באשר להוצאת דיבה.  אם הכל  מותר, אם חופש הביטוי הוא אבסולוטי הכיצד גדרנו (ובדין) את חופש הביטוי וקבענו כי הינו מוגבל כבדוגמא של הוצאת דיבה?  עשינו זאת באשר כלל ה"חיה ותן לחיות" הופר באורח בילתי מידתי.  כך גם בחרמות קבוצתיות מאורגנות כנגד זכותו של האחר לחיים תקינים, יצרנים ולפרנסה, ניפגעת בלא שתרם דבר להווצרות סיבות החרם כנגדו.  הלה ניפגע עקב החרם ממש כפי שניפגע הלה שהוצאה דיבתו רעה על לא עוול בכפו על ידי עיתונאי פלוני.  ההבדל אינו מהותי למעט כי חרם אישי הינו קביל, קבוצתי לא.

כאשר זכות הביטוי שהינה זכות מוקנה גורמת לנזק לצד האחר אשר זכויותיו האזרחיות גם הן מוקנות, הרי אחת משתים, או ששני הצדדים ייסוגו מכוונתם, או שתאוותם המופחתת של שני הצדדים תקוצץ באורח מדתי ותואם עם הצד האחר באמצעות תקנות וחוקים מגבילים.

במקרה הנדון אשר בעקבותיו נחקק החוק נגד החרם, צד א' (השמאל הקיצוני), מנזק ביודעין ובכוונה תחילה את צד ב' (המתישבים) בכך שמפעיל חרם קבוצתי ומסית אחרים להטלת חרם כנגד קבוצה מוגדרת (חרם אישי הינו מותר וקביל ואינו מעניננו כאן).  בכך מאבד המחרים זכותו הנקודתית לחופש ביטוי חסר מגבלות.

לצורך הענין הדמוקרטי של זכאות וזכויות, אין כל הצדקה לרצונות הפוליטים של הצדדים, הללו אין להם ואל תהיה להם השפעה על הקוד הדמוקטי בכל האמור לנזק עקב חרמות.  שהרי בל נערב בהכרח פוליטיקה ומוסר.

מכאן באה התהייה הגדולה.  קיימים אלו אשר מפעילים חרם קבוצתי כנגד קבוצות אחרות וברי כי אין זאת מענינם ולרצונם באשר לחלופות אחרות הגיוניות לחרם, באשר כוונתם המוצהרת הפוליטית והפסולה להלל כאמור, לנזק ובכוונת מכוון. אלו הם כאמור כנופיות השמאל הרדיקלי.

אך מה באשר לאלו אשר אינם חפצים לנזק את הקבוצה האחרת?  אלא בכך שהם גורסים כי החוק נגד החרם אינו תקין (בעוונותינו, לא קלטנו ולו מלה אחת של הגיון מפי הגבורה המשפטית מדוע החוק אינו תקין, למעט כאמור מנטרות ריקות וחלולות), בלא שיספקו תרופות לניזוקים כתחליף (לדוגמא - חקיקת "חוק סוכן זר" לפי הדגם האמריקני), כמוהם כטוענים כי הנזק המושת הינו מחויב המציאות, גזרת גורל ואין על הניזוק להתגונן.

בכל המהומה והמבולקה אשר סוחררה בכוונה תחילה בידי אינטרסנטים ואינטרסים שלא ממין הענין כנגד חוק האנטי-חרם, שכחנו את הניפגעים עצמם, אלו שעליהם מוטלים חרמות בידי קבוצות ישראלים כבר שנים, אלו המתישבים ביו"ש.  בסיפור זה הרי קיימים פוגעים וניפגעים, שכחנו?

ונניח כי החוק הנקודתי הזה אינו תקין, נניח. אם כן, הכיצד נשפה את נפגעי החרם, הם הלא לא גרמו לו במעשה או במחדל?  דהיינו, בכל מקרה חייבים אנו להשית חוקי מנע ושיפוי כנגד קבוצות מחרימים והמובילים אותן המנזקים את מדינתנו, קבוצות ופרטים בה.

במדה ולא ננהג כך אנו מתדרדרים במדרון חלקלק מסוכן מעין כמוהו.  לא אותו המדרון הסחרירי המחוצרץ בצדיה בידי מחייבי החרם לשם אחיזת עינינו.  המדובר הוא במדרון חלקלק אמיתי.

אם לא נשים מחסום לגל החרמות העכשווי הרי שבוודאות מוחלטת, תקום תנועה מחר שתחרים תוצרת קיבוצים.  תקום תנועה שתחרים אמנים, סופרים יוצרים. קבוצה אחרת תחרים סקטור אתני-ערבים, דתיים יחרימו חילונים וההפך.  דהיינו ידם של הכל בכל, אנרכיה מחלטת.  וכך, אנו צועדים בוודאות הסתברותית מצמררת לקראת אנרכיה פנימית, מלחמת אזרחים לאשורה במדה ולא נעצור את החרם.

וכי מה נאמר לקבוצת המחרימים הבאה, מחרימי ערבים ישראלים למשל?  אנו הרי התרנו כבר חרמות נגד המתישבים ולא נוכל לנקוט מנהג איפה ואיפה.  התרנו חרמות אך פעם ופרצנו תיבת פנדורה שאין לה שיעור.

ובמדה ועל הכף עומדת אנרכיה אזרחית למול השתת מגבלות מדתיות, מצומצמות, ממוקדות נושא, באשר לזכות הדיבור, הרי שהאובייקטיביות-המידתיות וההגיון הפשוט מובילים בהכרח לעבר הערמת קשיים על מקדמי חרמות כנגד האחרים בחברה.

ישית הקורא ליבו כי בכל הררי המילים אשר נשפכו בתקשורת כנגד החוק נוגד החרם, לא נאמרה למצער מלה אחת ענינית מדוע חוק זה נוגד דמוקרטיה, מדוע חוק זה מונע חופש ביטוי.  כלל הדיונים עסקו בסיסמאות ריקות, שאינן מוכחות ואין אפשרות להוכיחן, הן עסקו בהפחדות הן פנו למכנה הנמוך ביותר בחברה על מנת לעורר פחדים קמאים.  הנה, הנה, "הדמוקרטיה הלכה", הנה "הלך חופש הביטוי", הנה "אנו מתדרדרים במדרון חלקלק",  "הנה אומות העולם מתנגדות לחוק", ועוד תעתועי מילים כגון דא.  כה מטופשים הטיעונים, כה אווילים, כה מאחזי עינים.  

חשוב לציין כי מרביתן המכרעת של הביקורות כנגד החוק המגיעות מחו"ל הן למעשה ביקורות מצד גורמים ישראלים השולחים בקשות (לעיתון ניו-יורק טיימס למשל), כולל מאמרים מוכנים מתורגמים כבר לאנגלית, לעמיתים בארצות הים ו"מגיירים" אותם מתורגמים לעיברית חזרה לכאן.  מצטיין לכאורה בנכלולי משלוח ו"גיור" הכתבות  הוא מיודענו השנוי (לשלילה) במחלוקת עמוקה, הלא הוא עיתון "הארץ.

אהרון רול

amroll@sympatico.ca