בשבת שעברה התנסיתי בחוויה נדירה: השתתפתי בתפילת שחרית בבית כנסת. אלה המכירים אותי יודעים כבר שאני מדיר את רגלי ממקומות בהם מקיימים את 'עבודת האל'. אינני מתבייש להצהיר כאן לפני קהל ועדה, שזה נושא עקרוני עבורי ובכל ימיי בארץ, רגלי עברה רק לעתים רחוקות את הסף של בית תפילה כלשהוא. (יוצאים מן הכלל היו חתונתי שהתקיימה בבית הכנסת הגדול בת"א ושתי בר מצוות, של בני, בבית תפילה מאולתר של הקהילה הקונסרבטיבית ושל קרובי משפחה בבי"כ רפורמי), על כן, כאשר בתי בשרה לי לפני מספר שבועות, כי נכדי מבקש לקיים את טכס הבר מצווה שלו בצורה מסורתית, בעלייה לתורה, יותר מאשר זקפתי גבה. ביני לעצמי תהיתי, כיצד אעמוד באירוע 'טראומטי' שכזה, מה גם שהייתי אמור להתייצב בבית הכנסת בכפר סבא בשעה 8.30 בבוקר.

בשעה היעודה התייצבתי במקום. לבקשת בתי, כי לא אעשה בושות לחתן הבר מצווה, חניתי במרחק-מה מביה"כ. בהיכנסי, ההפתעה הראשונה שציפתה לי הייתה, כי האולם היה ממוזג. זה הגיוני כמובן. בתי החרדים בבני ברק מצוידים במיטב חידושי הטכנולוגיה ובאמצעות המצאת הדור, שעון השבת, כבות ונדלקות מערכות החשמל מאליהן, אז למה דווקא אלה שבדבקותם שומרים על שלום המדינה, יסבלו מחומו המעיק של הקיץ? מסתבר, כי טעיתי בגדול, כשחשבתי שהפעלת מזגן מתנגשת עם הלכות השבת.

בית הכנסת היה מודרני, המושבים נוחים ומתפללים נחמדים סייעו בידי 'התיירים', סיפקו לנו סידורי תפילה ואיתרו עבורנו את המקום המתאים בתפילה. לא אכנס כאן לפרטי העלייה לתורה. רובכם הייתם, או תהיו אבות, או סבים גאים. מובן, כי גם נכדי, עטוי טלית שקיבל בהשאלה, קרא את פרשת השבוע בצורה רהוטה ויפה, בהטעמה נכונה וחזם של בני המשפחה הרבים שנאספו לאירוע החגיגי, התמלא גאווה.

לא השתתפתי בתפילה, אבל במשך השעתיים ויותר ששהיתי במקום, קראתי בעניין בסידור. מסקנתי: אינני יודע אם תפילתם של המאמינים נשמעת בשמיים, אך אני משוכנע, כי העברית בפיהם טובה. שפת סידור התפילה מליצית ושזורים בו ביטויים יפים רבים. התרשמתי גם מהאזכורים הרבים, בנוסחים שונים, להבטחתו של האל להוריש את הארץ לעם ישראל לדורותיו לעולמי עד. האם יש להתפלא, כי אדם הקורא פסוקים אלה מדי שבת, סבור, כי אישים, ארגונים המטיפים לכך, שנמסור חלקים מהירושה הזאת לאחרים, הם עוכרי עמם ויש להוציא עליהם דין רודף?

מצאתי גם עניין רב בדרשתו של הרב, אדם צעיר יחסית, שהשווה את הסדרות בטלוויזיה, המסתיימות תמיד ברגע קריטי ומשאירות את הצופה במתח עד להמשך בשבוע שלאחר מכן, לפרשת השבוע בתורה. פרשת השבוע בשבת בה נכדי עלה לתורה, הייתה פרשת פינחס, אשר אכן יש בה סממנים של סרט מתח בן ימינו. הרב סיפר לקהל המתפללים על זימרי, נשיא שבט שמעון, שהתגרה במשה, בהופיעו לפניו עם אישה מדיינית ושאלו אם מותר לו לקיים יחסים עמה. משה לא היה מסוגל להשיב (כי היה בעצמו נשוי לציפורה, בת יתרו המדייני), אך התיר לתלמידו, פינחס, לנהוג לפי ההלכה והאיש אכן הרג את זימרי ואת בת זוגתו המדיינית. עד כאן היה לי הכול ברור, הרי כתוב, כי "הבועל ארמית, קנאים פוגעים בו" ופינחס פעל לשם שמיים.

מה שלא הבנתי, היה הסברו של הרב, כי אילו זימרי היה חושד בכוונותיו של פינחס, יכול היה להורגו ראשון (על בסיס ההלכה "הקם להורגך, השכם להורגו") ולא היה נענש על מעשהו. להבנתי, דלה ככל שתהיה, אם זימרי ביצע מעשה שהיה חייב עליו מיתה, נהג פינחס כדין וביצע את דבר ה'. מדוע אם כן היה מותר לזימרי להתנגד? אני חושב כנראה במונחים עכשוויים ('התנגדות למעצר חוקי') ואינני מסוגל לרדת לעומקם של פלפולי התורה.

הרב הוסיף גם אזכור, שלכאורה לא היה לו קשר לפרשת השבוע, אבל התאים לרוח הדברים בדרשתו, כי אליהו הנביא - זה שאנו מוזגים לו כוס יין ומשאירים עבורו את הדלת פתוחה בליל הסדר - הרג פעם 450 מנביאי האל בעל על הר הכרמל. (רק לאחר מכן גיליתי, כי במסורת האגדית דמויות שני האישים האלה התמזגו לאחת, ואליהו הנביא אינו אלא פינחס).

לשמחתי, אחר תיאור שפיכות הדמים ההמונית בה הלעיט הרב הנכבד את בני ה-13 שנקהלו בביה"כ, כדי להשתתף בשמחת בן כיתתם, הוא סיים בטון פייסני הרבה יותר והסביר, כי בימינו כבר לא נוהגים בקנאות, לא הורגים אדם שבעל אחת שאינה מבני עמנו (איזה מזל!) ומנסים להסביר לו את הטעות במעשיו בנועם וסבר פנים יפות.

אינני חושב, כי אתמיד בביקוריי בביה"כ, אבל אני שמח שהזדמן לי להציץ במנהגיהם וחייהם של אחינו המסורתיים. כאמור, הצצתי, אך לא נפגעתי.