עַ  ל      שִׁ י  רַ  ת    חַ  יִ  י  ם   סֶ  פְ  טִ י  / עזרא מורד

ז' באב תשע"א , 7 אוגוסט 2011

הקדמה

מאמר זה מתייחס ליצירת המשורר חיים סֶפטי.

פרק ראשון :  ילדות המשורר. על פי שיריו:

                "יַלְדוּת בְּיָפוֹ", "סוֹבֵב מַעְגָלָיו", "אִמִּי"

פרק שני: א'. ספרו הראשון :"דּוּ"חַ עַל יִתְרַת הַנֶּפֶשׁ": שיריו:

                "דּוּ"חַ עַל יִתְרַת הַנֶּפֶשׁ", "הַחֹמֶר מְאַבֵּד צוּרָתוֹ", "מַאֲבָק שָׁקֵט", "תְּמִימִים  נִקְרֹס", "שִׁיר מַתְחִיל מֵחֲוָיָה", הַעְמָדַת

                הַפָּנִים נִמְשֶׁכֶת", "הַזְּמַן שֶׁלְּךָ יַעֲצֹר מִלֶכֶת", "עִדַּן הָרוּחַ", "יָמֶיךָ  הַמִּתְמַעֲטִים".

                מדגם: מִבִּיטוּיָו בְּספר זה.

           ב'. מחזור שירים - הַשִׁלְטוֹן הָאֱלֹהִי - שיריו:

               "בְּרִיאָה חֲדָשָׁה", "הַשִּׁלְטוֹן הָאֱלֹהִי","בַּקַָּשַׁת רְשׁוּת עִרְעוּר", "בְּרֵאשִׁית","אַרְבָּעָה נִסְיוֹנֹות הֶסְבֵּר לְהִתְמַהְמְהוֹת

               בִּיאַת הַמָּשִׁיחַ"

פרק שלישי:  הפואמות: "קַיִן" ו"יִרְמִיָּהוּ".

פרק רביעי:  ספרו השני: "הַזְּמַן קוֹרֵס, נִתַּךְ"

               דיון בפואמה "בְּעֵין הַסְּעָרָה שֶׁקֶט" -

               וְהַשְׁוָאֲתָהּ  ליצירָתִי "וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים".

פרק חמישי: ספרו השלישי: "הָאֲהָבָה הַלְּבָנָה"      

               השירים: "הָסִירִי כְּסוּתֵךְ מֵעָלַיִךְ","תֵּל- אָבִיב מַצְמִיחָה מִגְדָלִים", "הַיוֹנָה מְבַקֶּשֶׁת לְחְיוֹת",

               מדגם ביטויים לשוניים מיצירתו.

פרק ששי:   מאפייני שירתו ויחסו אל השירה.

פרק  שביעי: מדוע לשירה אין ריטינג?

                ואֵיךְ "לְאַחוֹת פְּנֵי הַשִּׁירָה הַפְּצוּעוֹת"?

פ  ר  ק     ר  א  ש  ו  ן

ילדות  המשורר

על פי שיריו: "יַלְדוּת בְּיָפוֹ", "סוֹבֵב מַעְגָלָיו", "אִמִּי"

חיים סֶפטי נולד בשנת 1950 להורים יוצאי עיראק, כיום תושב פתח - תקווה, הִנּוֹ בוגר החוג לכלכלה באוניברסיטת תל-אביב. כתב מאות  שירים, ועשרות סִפּורים, שלושת ספריו שיצאו לאור עד כה, בהוצאת כרמל - ירושלים הם:

1) דּוּ"חַ עַל יִתְרַת הַנֶּפֶשׁ: שירים ופואמות - 2006

2) הַזְּמַן קוֹרֵס, נִתַּךְ- שירים 2007

3) הָאַהֲבָה הַלְּבָנָה - שירים 2010

בספרו האחרון, "הָאַהֲבָה הַלְּבָנָה" מתייחס אל ה"יַלְדוּת שלו בְּיָפוֹ" ומתאר אותה כְּ"מִסְגֶּרֶת שֶל יָם מִתְיַפָּה, סְבִיב תְּמוּנָה עֲלוּבָה וְאֶלֶף בָּתִים צְפוּפֵי יְלָדִים, קוֹרְאִים תִּגַּר עַל מִשְׁמַנֵּי הָעִיר וּבְחַדְרֵנוּ הָאֶחַד ... אֵם מְכַלָּה כּוֹחָהּ עַד לַיִל וְטוֹוָה תִּקְווֹת הַשְׂכָּלָה לִיְלָדֶיהָ ....וְאָבִי הַטּוֹב מְסַפֵּר סִפּוּרֵי אַגָּדוֹת וְעַל מָה שֶׁהָיָה לוֹ שָׁם" בעיראק.

במלים אחרות, יַלְדוּת של מצוקה, צנע ומחסור של ראשית קום המדינה, של הסתפקת במועט, של עלייה המונית וקשיי קליטה, של מהגרים רבים, ויותר נכון של עולים שלרוב נמְצְאוּ יורדים ברמתם הכלכלית.

ההורים שואפים להקנות לילדיהם השְׂכָּלָה ובקושי, האֵם יכְלָה לקנות שִׂמלה עייפה. אך תרבות של בית אבא הייתה והייתה.

בשיר: "סוֹבֵב מַעְגָלָיו " מתאֵר חיים סֶפטי את אביו:

"אָבִי בְּמַעֲרֻמָיו בּוֹכֶה וְהוֹלֵךְ

שֶׁהָיָה מִן הָאַגָּדוֹת,

וַאֲנִי יֶלֶד סוֹבֵב מַעְגָלָיו גֵּאֵה בִּקְסָמָיו

מְסַפֵּר וְהוֹלֵךְ בְּנִפְלְאוֹתָיו

...כּוֹבֵשׁ יְלָדִים בְסִפּוּרִים עַל עְָשְׁרוֹ שֶׁהָיָה

אִישׁ מִן הָעֲנָקִים

שֶׁגַּמָּדִים קְשָׁרוּהוּ כָּאן בָּאֶרֶץ צִיּוֹן שֶׁאָהַב

שֶׁלֹּא הִכִּירוּ כּוֹחוֹ

שֶׁאָמְרוּ: אָנוּ!

וּמִי הַעוֹלִים הָאֵלֶּה?

בשיר פשוט ויפה זה, מביע חיים סֶפטי בעדינות את קְשיי הקליטה והפרנסה של ימי ילדותו. האב בדלּוּתוֹ החומרית - מערומיו - בוכה והולך, כְּרבים מן הנקלטים של הימים ההם, ימי העלייה ההמונית.

בַּשיר, הוא מעַמֵּת את הניגוד בין "הגמּדים" שלא העריכו את מִטְענוֹ הרוחני הרב והכּבֵד של האב כנגד לְעֲנָקִיּוּתוֹ הרוחנית לפחות בעיני בנו. הילד הגאה באמו ובאביו קוֹבֵל -  על היחס המתעַלֵּם מצד הקולטים והאחרים. שפניהם לרוב הופנה אל העתיד וְלְהַצְנעַת הֶעבר, אם לא מחיקתו לוּ אפשר היה. כידוע, למגמה הטיף מתוך כוונה טובה אך מוטעית, ראש ממשלתנו הראשון דוד בן גוריון שדרש אפילו החלפת שמות גלותיים לשמות ישראליים.

ההשְׁתַחְצְנות של אָנוּ! והַבּוּז והזילזול המִּשְׁתַמֵּעַ מהביטוי "וּמִי הַעוֹלִים הָאֵלֶּה? אִלְּצו את המשורר לכַנּוֹתם גמדים. לעומת אביו "שֶׁהָיָה אִיש מִן הָעֲנָקִים". לרוב המשורר לא הפריז ביחס לַבּוּרוּת של רבים אז, בתרבות בית ישראל ובפרט של אלה שאהבו את ציון ועָלוּ אליהָ מֵרצון גם בְּיָדְעם כי יִתְיַּסְּרוּ קָשׁוֹת בְּבִנְיָנָהּ.

לשאלה אם הייתה אפליה מכוונת או לא, אינה מְשַׁנָּה. העיקר איך חָשׁוּ העולים ממזרח בארץ קָדְשָׁם.  הנֶּה המשורר מעיד כילד גאה כי "חָשׁ עַצְמוּת קוֹמָתִי, לֹא יֶלֶד! אִישׁ! בַּאֲנָשִׁים שֶׁיֵּש לָהֶם מַעַשׂ בַָּעוֹלָם, חוֹשֵׁב אִם לֹא אָבִי לִי מִי לִי?" ומאידך הקולטים, אם בכלל התאַמְּצוּ לקלוט, "לֹא הִכִּירוּ כּוֹחוֹ" של האב. רק על שיר זה אפשר לכתוב תִּלֵּי תּלִּים של דיונים ומיותר לצַיֵּן שכּאלה שירים, פשוטים, עדינים, אותנטיים, כֵּנים המובנים לעמך ישראל, בלי התפלסְפוּת יתרָה אני אוהב.

את אִמּוֹ מתאר המשורר בשיר "אִמִּי" בעמוד 100 שבספר זה. גם כאן התיאור פשוט ונוגע ללב:

" שֵׂבַת שְׂעָרֵךְ עַתָּה לְעֵינַי

וּבְפָנַיִךְ אוֹתוֹת הַזְּמַן מְקַנְּנוֹת

אֱלִילָה מַזְקִינָה

...אַת רוּח גְּדוֹלָה מַכָּה בִּי

בְּמַרְאֵךְ

מְעוֹרֶרֶת אַדְווֹת צַעֲרִי"  

שוב, האֵם שאותות הזמן, לא רק מְקַנְּנוֹת ואולי גם מְקוֹנְנוֹת סבלָהּ וְצערָהּ, היא עדָיִן אֱלִילָה לְצַד האב הענק וניכר שהמשורר התחנֵּךְ על מצוות כבד את אביך ואת אמך, גם אילולא היה שְכָרָהּ בְּצִדָּהּ: למען יאֲריכוּן ימיךָ.

פ  ר  ק     ש  נ  י

א. ספרו "דּוּ"חַ עַל יִתְרַת הַנֶּפֶשׁ":

לבקשת המשורר, עיינתי בספרו הראשון: "דּוּ"חַ עַל יִתְרַת הַנֶּפֶשׁ" שיצא לאור בסיוע קרן הנשיא. בכריכה קלה, בהוצאת כרמל- תשס"א 2006. הספר מכיל 148 עמודים ובו 76 שירים ו-23 פואמות. ציור עטיפת הספר הוא קטע מציורה של לנה פיינבורג - ליליינהיים.

על פי שם הספר, מתְגַּלּה הניגוד שרצה המשורר לשַׁדֵּר לנו, בין ההוויה המציאותית האפורה שהמִלָּה - דו"ח מסַמֶּלֶת אותה, לבין יתרת הנֶּפֶשׁ  המסמלת את שאר הרוח. ניגוד בין המציאות לבין מה שצריך לשאוף אליו.

הספר פותח בְּשיר אשר נתן לו את שמו ובו מצהיר:

"... אֲנִי חַיִּים נוֹלַדְתִּי וַהֲרֵי אֲנִי עָתִיד לָמוּת

וּבֵין הַזְּמַנִּים אֲנִי חַי חַיֵּי מִשְׂרַד

וְהָרוּח מִחוּץ לַחֻלִּין"

לאמור האיש, מוּדע למשמָעוּת חייו, אף כי רבים אינם מודעים שֶׁלַּחַיִּים שלנו יש גם קֵץ וכי אנחנו לא בְּנֵי אַל - מָוֵת. ההוויה והמציאות האפורה - שֶׁחַיֵּי הַמִּשְׂרד והמילה דו"ח מסַמּלים אותהּ, עומדת למעשה בניגוד לשאיפה אליהָ חותר המשורר - חיי שְׁאר- רוּח, רוֹמְמות נֶפֶשׁ לִקְדֻשָּׁה בְּמובנה הרחב המשתַּמַּעַת מחיי החולין הזְנוּתִיּים שֶׁמּסמֶּלת אותה "אִשָּׁה ... גְּלוּיַת שָׁדַיִם מְבִיאָה גוּפָהּ לְאִיש אַחֵר". האם זה המניע שדחף אותו לכתוב ולשורר? הרי בשיר שאחריו בעמוד 12 "הַחֹמֶר מְאַבֵּד צוּרָתוֹ, מִתְפוֹרֵר" משלים את הרעיון, ומהתפוררות החומר "עוֹלָה בִּדִרָכִים סְמוּיוֹת הַשִּׁירָה" שהיא מעֵין פיצוּי לְריקנוּת החיים והיא ממלאת את הרוּח בְּתוכן מחודשׁ, השירה פורצת "בְּמַאֲבָק שָׁקֵט"- השיר בעמוד 13 . השירה היא מְעֵין "מַאֲבָק שָׁקֵט בַּשָּׁמַיִם, שׁוּנִיּוֹת עֲנָנִים פּוֹרְצוֹת מִתּוֹךְ רֹגַע מְדֻמֶּה". השיר מצליח לְתַאֵר את סערת ענני השָּׁמים כתחליף לסערת נפשו הוא.

ומה הם חיי האדם, לעומת השירה הנצחית? שֶׁהרי אנוּ בני התמותה "תְּמִימִים נִקְרֹס". שיר יפה בעמוד 14 המדגיש את השלילה לאחר קְריסתנוּ " לֹא דְּמוּת לָנוּ תִּהְיֶה וְלֹא תֹּאַר..."ֹ    וכמובן לא גופינו ולא יְפִי אברינו, כי כל עולמנו הפרטי יחדל וְיִדֹּם לעד. וכאִלּוּ המשׁכוֹ של השיר הקודם בעמוד 15 מובא השיר: "בִּנְפֹל מְקֻבָּלוֹת " שביטויו עַזים מְצַמְרְרִים:

"רָקִיעַ נִשְׁמַט וַעֲנָנִים נִזְרִים לָרוּחַ

... רָקִיעַ וּגְבוּלָיו נָס שִׁלְטוֹנָם

עֲנָנִים וְחֵילָם נֻפָּץ כִּתְרָם

אָדָם לְנַפְשֹׁו, אָדָם לְרוּחוֹ, אָדָם לְחַיָּיו

עַל אַדְמָתוֹ יָשֵׁן עֵירֹם לְבַדֹּו

בַּהֲוָיָה רִאשׁוֹנִית"

אכן, תיאור יפה, פואטי מחוכּם לסערת נפש האדם עם אובדן שותף לו שמשאירו בודד. ולא חָשׁים בתיאור זה חוויה אישית לירית, אך בהחלט ניתן להקישׁ שזוּ תחושה אישית בה חש האני עצמו.

המשורר צודק גם בשירו "שִׁיר מַתְחִיל מֵחֲוָיָה" עמוד 16, כי החוויה לרוב, אִם היא כְּאוּבָה וּמְרַגֶּשֶׁת הִנִָּהּ הזָרז לפריקת תחוּשׁוֹת האני בשירה. אך הליריקה מובעת בשיר: "וְהַעְמָדַת הַפָּנִים נִמְשֶׁכֶת" בעמוד 28- בשיר קצר, שכולו כֵּנוּת, השיר פותח:

 " הַזְּמַן מַבִּיט בְּחַיַּי, בְּפָנִים חֲתוּמוֹת,

וְאֵימָה מֻדְחֶקֶת בְּתוֹכִי

כלומר, אותו האירוע הטראומטי שלֹא פורט ושהודחק, גָּרַם לו למשורר להעמיד פנים כאילו הוא שקט וטבעי אך למעשה הדחקָתוֹ מתבַטּאת ב:

"הַס מִלָּדַעַת, הַס מִלַּחְשֹׁב, הַס מִלּוֹמַר,

שֶׁהַכֹּל הֶבֶל וְהַכֹּל לָרִיק"

בשיר אחר, "הַזְּמַן שֶׁלְּךָ יַעֲצֹר מִלֶּכֶת" בעמוד 32, המשורר נותן ביטוי עז, לתופעת המוות והחידלון. במספר שורות  הוא מתאר את חווית החידלון בה הכול נֶעצר: התנוּפה, התנוּעָה, התשׁוּקה, ההחְמָצה, הפחד מפני הזקנה, והפחד מפני הנזקים, פשוט, תיאור יפה החושֵׂף למעשה את האדם בתלאוֹתיו, בהתלבטויותיו, בפחדָיו ובהגיגָיו. מכאן מובן, שהַקְדִימוּת מוענֶקֶת לָרוּח הנצחית ברת הקיימא שלא כּאדם בן המוות והחידלון. אישית, ממליץ לקרא שיר זה במלואו מן הספר.

באותו נושא של מַתּן עדיפוּת לָרוח בשיר: "עִדַּן הָרוּחַ" שבעמוד 23, יש מעֵין סיכּום להבדלים בין ההוויה החולפת של  הריקנוּת, ההֶבל, התִפְלוּת והחומריות לבין סוסֵי הרוח הנצחיים שיביסו את תְכוּלת ההוויה החומרית החולפת, לפיכך, קורא המשורר לָתת עדיפות לעולם הרוחני- ערכי שיש לחתור אליו.

גם בשיר: "יָמֶיךָ הַמִּתְמַעֲטִים" בעמוד 61, המשורר מוּדע שזמנו ככל האדם קָצוּב ויום שֶׁחַיִּים יותר נִגְרע למעשה מן ההקצָבָה שלִּרְשׁוּתנו, כי בסופו של דבר "מֵעֵבֶר לֶהָרִים תִּשְׁקַע הַשֶּׁמֶשׁ, חֲשֵׁכָה עֲלֵיהֶם (על ימיךָ) תִּפֹּל"

מן הראוי לציין שבספר עוד שירים רבים יפים ועַזֵּי ביטוי שמקוצר היריעה לא עמדתי עליהם, אף - כי הם הרשימוני בעת קריאתם.

ולהלן מִדְגּם קצר מביטויו בספר זה :

                                                           עמוד

- וּמַיִם חוֹתְרִים מִתַּחַת לִזְכוּכִית שֻׁלְחָנִי                 11

- הָעֵצִים יוֹצְאִים מִגִּדְרַָם                                12   

- לִבּוֹת הָעֲנָנִים מִתְחַבְּטוֹת                              13

- מַכִּים בְּאֶבְרוֹתֵיהֶם לְעוֹרֵר אָת הָרוּחַ                  13

- וּרְצוּעוּת אֲדָמָה נָעוֹת  נֶעֱלָמוֹת סְבִיבְךָ                20

- סוּסֵי הָרוּחַ הַנִּצְחִיִּים... יִשְׁעֲטוּ בְּעָרֵינוּ                23

- אַסְפַלְט הַכְּבִישִׁים יֻתַּךְ תַּחַת פַּרְסוֹתֵיהֶם             23                      

- הַשֶּׁקֶט צוֹבֵע אֶת תְּרִיסֵינוּ בְּמִכְחוֹלָיו הַיְּרֻקִּים         24 

ועתה, הבה נעיין בחלק השני של ספרו זה:

ב. מחזור שירים - השלטון האלוהי:

בקובץ זה של שיריו, מביא חיים ספטי רשימת שירים, בעלי תוכן מיוחד שהייתי מגדיר אותם כפילוסופיים  הגותיים. דרך משל, בשירו: "בְּרִיאָה חֲדָשָׁה" בעמוד 73 לובֵשׁ המשורר מעין כְּסות אלוהית ומהרהר בסוגיות הצדק, האמונה, חוקי הבראשית, החיים והמוות, הצמיחה והקמילה. אך בשירו: "הַשִּׁלְטוֹן הָאֱלֹהִי" שבעמוד 74, הוא מנסה להכתיב לאֵל סדרי שלטון מודרני בן ימינו כגון: הַפרדת רשויות השלטון, ומהרהר אחר מִדַּת אפקטיביות שלטונו, עד כדי קִיּוּם ישיבת חרוּם לָדוּן בִּשְׁאלות הסבל בעולם. היש בשירים אלה מין רמז לדמויות בני ימינו? מסתבר שלא, כי המשורר מתריס כנגד עוולות המסתַמּנות מן האמור בברֵאשית פֶרק ג' כפי שזה מתְבַטּא בשיר בעמוד 75 "בַּקָּשַׁת רְשׁוּת עִרְעוּר - תיק בר"ע בראשית - ג', שיר מעניין, מָלֵא קִטרוּג, יפה, נוקב, חריף, מתריס כי שָׁם, בְּסִפוּר גֵּרוּשׁ האדם מגן העדן  עֶקב חטאו, המשורר מוצא אשכולות של רוֹעַ: "הֶרֶס, יִסוּרִים, צַעַר, אָבְדן, חבלָה, הֶרג, מָוֵת ... ולא אמְנה את שכתב המשורר, כי מוטב לקרוא שם. בעמוד 75. המשורר קובע כי "חֻמְרַת גֵּרוּשׁ הַחוֹטְאִים מִן הַגַּן, אֵינָה הוֹלֶמֶת אֶת קַלּוּת הַחֵטְא וְהַָעֹנֶש לִבְנֵיהֶם וְלִבְנֵי בְּנֵיהֶם עַד דּוֹר אַחֲרוֹן סוֹתֵר סִדְרֵי מִשְׁפָּט. מִן הַדִּין וּמִן הַצֶּדֶק לְהֶעָתֵר לְבַקָּשָׁתֵנוּ זוּ " זוהי מעין  זעקה: האחד יחטא ועל כל העֵדָה תִּקצוף?

 ההֵעָזָה לְבַקֵּר את השלטון האלוהי היא מעניינת. היא לגיטימית לחילוניים אך נחשבת לדברי כפירה ומינות לדתיים. על פי השיר, המשורר שָׂם עצמו מעֵין "מְבַקֵּר הַמּדִינָה" או מְבקֵּר הקוֹסְמוֹס להעמיד את בורא העולם על מקומו. כִּפרט, בהחלט מותר לו להרהר, אף כי יהיו רבים העלולים לראות בשירו כהתרסה על האֵמונה.

בַּשּׁיר "בְּרֵאשִׁית" בעמוד 79, מְשַׁכְתֵּב  המשורר שיר בנוסח המקרא של פרק א, בבראשית. אך המשורר מחליף את האל בטבע: "בְּרֵאשִׁית בָּרָא הַטֶּבַע אֶת הַיְקוּם וְהַיְקוּם הָיָה רִכּוּז אֶנֶרְגְּיָה עָצוּם ..." וממשיך בשיר בְאזְכּוּרִים של פרק א', אבל הפעם, על פי התיאוריות המדעיות החדשָׁניּות של תורת המַּפּץ הגדול. ותחת ימי הבריאה שבספר בראשית משתַּמֵּשׁ המשורר במונח "עִדָּן אֶחָד", "עִדָּן שֵׁנִי" וכ"ו  אך בהגיעו לבריאת האדם הוא כותב: "וַיּאֹמֶר הַטֶּבַע יִתְפַּתֵּחַ אָדָם ... (מצאצאי הקּופִים - על פי התיאוריה של דרווין) חָכָם וְנָבוֹן ... וְטוֹב וְרַע יִהְיֶה וַאָצִיל נֶפֶש וְנִבְזֶה וְרַם רוּחַ וְנִקְלֶה וְנָאוֹר וַחֲשׁוּךְ-דַּעַת וּמֵבִיא חַיִּים וּמֵמִית"

אָכן, כַּמציאוּת של ימינו וכמוֹ בכל חברה, יש טובים ויש רעים. והוא מסיֵים את השיר במשפטים: "וַיַּרְא הַטֶּבַע כִּי טוֹב וַיַּתְחֵל הָעִדַּן הַשְּׁבִיעִי וְאֵין יוֹדֵע הַאִם וְאֵיךְ יִתַּם"

גם בשיר: "אַרְבָּעָה נִסְיוֹנֹות הֶסְבֵּר לְהִתְמַהְמְהוּת בִּיאַת הַמָּשׁיחַ" נחשׂף הקורא לרְצון המשורר, לראות עולם שכולו טוב, יותר אנושי, יותר צודק וללא עַוְלוֹת, לְלא סבל וללא תַּקּלות, מין שאיפה אוטופית שהלוואי שתתגשם.

 פ   ר   ק      ש     ל   י  ש   י

הפואמות:

"קַיִן" ו"יִרְמִיָּהוּ".

בספר זה מובאות גם פואמות מעניינות ומאתגרות את הקורא, שלא יכול בשום אופן להיות אדיש אל תוכנן ואל חריפות הביטוי שלהן ואשתדל בקצרה לגעת על קצה המזלג גם בחלק מהן ובעיקר אלה המוכָּרים לקורא הממוצע כמו "קַיִן" בעמוד 138-140 ו"יִרְמִיָּהוּ" בעמוד 141-143

הפואמה "קַיִן"

בְּשֵׁשׁ השוּרות הראשונות, של פואמה זו, יש תאור של זירת ההתרחשׁוּת "שְׁעַת חֹם - הַיּוֹם, שָׁרָב מֵמִית בַּשָּׂדֶה..." והמילה "מֵמִית", כבר מרַמֶּזֶת את העתיד להתרחֵשׁ. המשורר ממשיך בתיאור "מָסַךְ אָבָק הֶאֱפִיר פְּנֵי הַשָּׁמַיִם, רוּחַ עֲכוּרָה יִלְּלָה, נוֹשֵׂאת עֲנְנֵי חוֹל .." וגם כאן, הביטויים "רוּח עֲכוּרָה ועֲנְנֵי חוֹל" מרמזים גם לאותהּ רוח עכורה של המחלוקת שעתידה לחולל סערה ושגרמה בסופו של דבר לִרְצֹחַ אח את אחיו. וההמשך כַּמסופר בבראשית ד' 13 אך כאן, המשורר עוד בתחילה ומראש קובֵע "בְּזַעַף רוּחַ הֻפְּלָה מִנְחַת קַיִן אֶל הָאֲדָמָה, וּבְמִנְחַת הֶבֶל לְשׁוֹן אֵשׁ מִן הַשָּׁמַיִם רִפְרְפָה". מנחת קין "מֻשְׁלֶכֶת פְּזוּרָה עַל הָאֲדָמָה" לכן, אין פלא לזעמו של קין, לקנאתוֹ ולשִׂנְאתו  ומכאן, הדרך קצרה לְ "וַיָּקָם אֶל - הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵהוּ..."

המשורר מתאֵר יפה גם את חרָטתוֹ של קין ש"מֵטִיחַ רֹאשׁוֹ בָּאֲדָמָה וְלִבּוֹ נִשְׁבָּר וְאוֹמֵר: אָרוּר הַזַּעַם הֶעֱבִירַנִי עַל דַּעְתִּי, מֶה עָשִׂיתִי, דַּם אָחִי בְּיָדִי" אך מיד, ממשיך ומַפְנה את זעמו אל בורְאוֹ "מַדּוּעַ נִבְרֵאתִי בַּעַל קִנְאָה וּבַעַל יֵצֶר מַשְׁחִית? " וכאילו אָמר: מה? אני אשֵׁם? זה שבְּראָנִי למעשה אשֵׁם! ובלשון השיר:  "אֲלוֹהִים הִנְחָה לִבִּי וּמַדּוּעַ אֶתְיַסֵּר?" המשורר נכנס אל נבכי לבבו של קין להסיר מעליו עוונו והוא מפנה את זעמו גם להוריו ואומר: "בְּכוֹר אֲנִי לְאָבִי וּ(ל)אִמִּי וְהֶבֶל אָחִי אֶת כָּל אַהֲבָתָם חַָמַד לוֹ לְבַדּוֹ..." "ואני "מֻשְׁלָךְ ... כְּפַרְוַת כְּבָשִׂים קְרוּעָה, אַהֲבָתָם לֹא יָדַעְתִּי..." הקיצור, לְדַעַת קין גם ההורים לא פחות אשמים מן האל במחדל זה "... וֵאלוֹהִים לֹא שָׁעָה לִתְחִנָּתִי"

אך קין הרוצח מתייסר ומצטעֵר על מעשיו ומבקש חסד ומחילה, ואפילו מַכּה על חטא "אֲנִי שֶׁשָּפַכְתִּי דַּם אָחִי שְׂפָתַי אֵינָן בְּנוֹת תְּפִלָּת אֱמֶת ..." מסֶּכֶת צערוֹ וייסוריו הם העונש הכּבד שלו.

מעניין, המשורר מתעלֵּם וכנראה בכוונה מן הפסוק במקרא ( בראשית פרק ד' פסוק ז') כתשובת האל להתרסַת קין וכך שם כתוב:

"לָמָּה חָרָה לְּךָ?

וְלָמָּה נָפְלוּ פָּנֶיךָ?

הֲלֹא אִם - תֵּיטִיב שְׂאֵת

וְאִם לאֹ תֵּיטִיב

לַפֶתַח חַטַּאת רֹבֵץ

וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ

וְאַתָּה תִּמְשָׁל-ֹ בּוֹ"

במובן, טענותיך אינן קְבִילוֹת קַין, נכון ישׁ כַּעס וקינאה אך עליךָ לשלוט בהם. אי שליטה עלוּלה לגרום לחטא.

עלי לציין שנהניתי מן הפואמה הזו, שׁהרי נושׂא זה נָהיר לכולנו ואיננו זקוקים לפרשָׁנים מלומדים להסביר לנו מה התכוון המשורר בְּמַבּעוֹ.   

הפואמה "יִרְמִיָּהוּ"

הפואמה "יִרְמִיָּהוּ" על פי ירמיהו כ' 9 בספרו "דוח על יתרת הנפש"  עמודים: 141-143 שהמשורר מתאר בביטויים עַזּים את הרהורי ליבו של הנביא ירמיהו ואת הדילמה בין רצונו לדחות את השליחות האלוהית, לבין מצוות הציּוּת לָהּ.

"וְכַמָּה גָּזַרְתִּי עַל עַצְמִי אֵלֶם-נְבוּאָה, וְלֹא עָמְדָה לִי רוּחִי

וּבְבֹוא דְּבַר אֱלֹהִים אֵלַי לֹא קָמָה בִּי הָרוּחַ לְמַאֵן."

לי תחושָׁה אישית, כי המשורר מזְדהה עם ירמיהו באומרו: "יִרְמִיָּהוּ, הֱיֵה כְּאֶחַד הָאָדָם, הָעָם מִתְהוֹלְלִים וְחוֹמְדִים מִדַּעַת וְאַתָּה שָׁרוּי בְּתַעֲנִית נְבוּאָה.." הקריאה נשְׁמַעת גם כאקטואלית. הן בשיפוט קר, יודע הנביא את אשר עתיד לקרות למי שלֹא מחניף, ולְמי שלֹּא מניף את החרב החדָה של הלשון החלקלקָה הערֵבָה לאוזן ההמונים, ואף על פי כן, גובר הרצון של הנביא למַלֵּא את שליחותו:

"הִנָּבֵא יִרְמִיָּהוּ הִנָּבֵא!

כִּי הִנֶּה מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס

וְאֵלֶיךָ נְשׂוּאוֹת עֵינַיִם .." לשַׁנּות כי העם

"חַיִּים חַיֵּי שָׁעָה, לֹא חָזוֹן, לֹא אֵמוּנָה בְּלִבָּם

לְשוֹנָם לְשׁוֹן חֹמֶר .."

מִמָּה שחָשַׁשׁ הנביא, בא לו: כְּפִיּוּת טובה, תיעוּב ולגלוּג. אך המשורר שלנו מלְעיט את ירמיהו בהרהורי ליבו הוא. כי רצונו של המשורר להשוות את השִׁירה לַנְּבוּאָה. כי בימינו כבימי ירמיהו, נְהִיָּת ההמונים היא, ריצת אמוק  אל מַמְלֶכֶת מַנְעַמֵּי החיים והפיתוי. זהו אותו מצב חברתי כְּאָז, כֵּן היום, הרי סַדָּנָא דְּאַרְעָא חַד הוּא, שֶׁמִּנְהַגֵי בני-האדם דומים הם בכל מקום ובכל אתר ואין כל חדש תחת השמש. וכך אומר הנביא המשורר:

"הִנָּבֵא ...

אַל תַּנִיחַ לְבֵינוֹנִיּוּת הָרוּחַ לְרַפּוֹת יָדֶיךָ...

הַצֵת הַגַּחֶלֶת בְּלֵב זָקֵן וְנַעַר...

דְּאֵה מֵעַל חַתְחַתִּים וְאֶל הַנְּבוּאָה הִפָּתַח."

..."עֲמֹד בַּפֶּרֶץ, יָחִיד מוּל הַנַּחְשׁוֹל...

פואמה זו, מבטאת את הניגוד בין השאיפה המובנת לחומר- המסמּל את חיי ההוויה, כנגד הכמיהָה לָרוּח המסַמֶּלת את חיי הנצח, שבכל דור ודור דילמה זו קיימת ולא במקרה התייחס אליה המשורר. הן המשוררים, הסופרים ואנשי הרוח האמתיים חוצבים מלִבּם, את ההגוּת וההטָפה לשאיפה לחיי רוח נצחיים ולא רק לתאווֹת השעה, ובמלים אחרות בין הדו"ח העכשווי לבין יתרת הנֶּפשׁ העתידית, שְׁמו של קובץ השירים אליו התייחסתי.   

פ  ר  ק     ר  ב  י  ע  י

ספרו השני:

"הַזְּמַן קוֹרֵס, נִתַּךְ"

דיון בפואמה "בְּעֵין הַסְּעָרָה שֶׁקֶט"

- והשוָאֲתהּ  ליצירָתי "וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים". 

ספְרו השני של חיים ספטי "הַזְּמַן קוֹרֵס, נִתַּךְ" הוא מחזור השירים- קיצור תולדות הזמן- שיצא לאור בשנת 2007. על עטיפת הספר שעיצב ינאי סגל מתנוססת "גלקסיית הַמּערְבּוֹלֶת" שמבּיעה בגדול את תוכן הספר- קובץ שירים אודות היְקוּם, הזְּמן והתיאוריות להיווצְרוּתוֹ, שירה המתובֶּלת במושׂגים מִתְחוּם האסטרונומיה, שירה חדשנית על נושאים חריגים של רוּחַ ותיאוריות זמנינו על הִיוַָצְרוּת היקוּם.

שם ספר זה , ניתן על פי שם השיר הראשון "הַזְּמַן קוֹרֵס, נִתַּךְ"" בעמוד 9. הספר,נראה לי, יותר מוצק בהבעתו השירית מן הראשון ויותר מגובש בתכניו. כאשר קוראים את רֶצף השירים, חשים מעין זרימה שירית של תכנים קוסמיים של תְּהִיּוֹת, בְּעיות  וּתְמיהות. ידיעות מדעיות מְשַׁמְּשות נושׂאים לשירה ויש להניח הן שנתנו לחיים סֶפטי את ההשראה להעמיק בנושאים אלה.

יקצר המצע מלהתייחס אל 105 השירים הממלְּאים את 126 עמודי הספר, על כן, אתמקד במספר שירים כמדגם, אף כי כל שיר והייחוּדיות שלו.

השיר "הַזְּמַן קוֹרֵס נִתַּךְ" שבעמוד 9 קצר, יפה ומביע. המוטו שלו דברי הוקינג האנגלי בספרו "קיצור תולדות הזמן" בעמוד 54. כי לזמן, יש התחלה ועל פי התיאוריה האחרונה - המפץ הגדול. המשורר מדַמּה את היווצרות הזמן כִּלהקת סוסים קַלּי רגלים שהגיחו מן העֲרָבָה הַשְׁחוֹרָה והחלו שועטים בפרסותיהם "בִּתְנוּעָה שֶׁאֵינָהּ פּוֹסֶקֶת", "רָאשֵיהֶם נְטוּיִים לְפָנִים, נְחִירֵיהֶם מִתְרַחֲבִים וְרָפִים..." ש"תַּחַת פַּרְסוֹתֵיהֶם הַזְּמַן קוֹרֵס, נִתַָּךְ"

בשתי מלים, היטיב המשורר לתאֵר תופעה נצחית הקשורה בזמן, שמצד אחד הזמן מִתכַּלה וחולֵף ומאידך הוא שׁוֹעֵט וזוֹרם קדימה. הזמן הוא עבר, הווה ועתיד ושתי המלים, בהן מסיים המשורר את שירו הן הנותנות לְסִפרוֹ השני את שמו. שתי המלים הן :

קוֹרֵס - במובן: כּוֹרֵעַ, מִתְמֹוטֵט, חולף, כּלה, אובֵד, עובר ואיננו ומאידך:

נִתַּךְ -  במובן : נשְׁפךְ, זורֵם, שוטֵף ומתְמַשֵּׁךְ.

וזאת היא גדולתו של חיים סֶפטי שיודֵע לתת לתופעה אסטרונומית, שֵׁם המבִּיע בדייקנוּת את מַָהות התופעה. פשוט מקסים, מקסים.

פואמה אחרת, שאתמקד בהּ בספר זה, היא "בְּעֵין הַסְּעָרָה שֶׁקֶט" בעמוד 59 שנכתבָה בעקבוֹת כַּתּבה על ההוריקן "קתְרִינָה". כּותֶרֶת השיר מַבּיעה הֲפכים - מצד אחד, בְּעֵין הסערה, מאידך שֶׁקט! וממָּה נפשְׁך? אם סערה אזי השקט מִנַּיִן? השמים הבהירים שלנו מסתירים את המתרחֵשׁ אֵי- שָׁם בְּנבכֵי הקוסמוס. ולא רק שָׁם למעלה אלא, גם כאן למטּה "עֲנָנִים לְבָנִים אֲפֹרִים בִּתְנוּעָה מִתְכַנֶּסֶת, מַעֲגָלִית כְּעֵין מַרְאֵה גָּלַקְסְיָה לוּלְיָנִית" שהפכו את "פְּנֵי הָאֲדָמָה לְעִיֵּי חֳרָבוֹת ... "ופָנֶיהָ שֶׁל הָאֲדָמָה" אוֹבְדוֹת תַּחַת כֹּבֶד הַמַּיִם בְּגָעֳשָׁם "והשאלה: "וּלְאָן נִמָּלֵט?

המשורר מדַמּה סְעָרָה זו שאירעה, לכזאת העלולה להתרחֵשׁ עֵת "עֵיטֵי מָרוֹם יָעוּטוּ עַל הָאָרֶץ" (לשון נופל על לשון) כפצצות אטום, שיעופו "בִּשָׁעָה שֶׁל טֵרוּף אוֹ שְׁגָגָה" ושהופכות עולם ומלואו ויגרמו ש"יִמְחוּ אֶת כָּל אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמַיִם". "צְאוּ וּבַכּוּ אֶת הַמֵּתִים אֲשֶֹר לֹא יִהְיֶה לָהֶם מִסְפָּר" ושוב השאלה: לְאָן נִמָּלֵט? אם בכלל ומיד ההקשֵׁר עם המַּבּול שהביטוי "הֲקַלּוּ הַמַּיִם?" המוביל אותנו אל אותה קטסטרופה בְּרֵאשִׁיתִית, בָּהּ ניצולי תיבת נח שִׁלְּחוּ יונה לשאול את השאלה האקטואלית. בהמשך הפואמה מתאר המשורר בחַדּוּת מצמְרֶרת את אשר עלול להתרחש ".. ְורַעַד עוֹבֵר עַל הֶעָרִים וְעַל הַבָּתִים וְעַל הָעֵצִים וְהָאֲדָמָה מְבַכָּה ..." "וְאֵין תִּקְוָה וְאֵין רַחֲמִים וְאֵין מוֹשִׁיעַ". לסיום, יוצא חיים ספטי בקריאה "לְמֶמְשָׁלוֹת הָעוָּרוֹן לְכַתֵּת אֶת נֶשֶׁק הָאָטֹם, הַמֵּימָן וְהַנֵּיטְרוֹן לְבַל יָשִׂים לָעוֹלָם קֵץ".

ראוי לציין שפואמה זו נכתבה ב-2 לספטמבר 2005  ואליבא דאמת לא לחינם נתפסתי אליהָ, דווקא מיֶּתר היצירות בספר, כי אף אני, בשירי בשם "סַכָּנָה" שפורסם באנתולוגיה "גַּלִּים 8" בעריכת ד"ר עדה אהרוני ויהודית זלברשטיין בעמוד 51, ושלאחר מכֵּן הסַבְתִּי את שֵׁמו ל: "וּבְּחַרתָ בַּחַיִּים!" שיר זה פורסם ותורגם לאנגלית ולערבית. מפאת חשיבותו לנושא בו דנים, אביא אותו במלואו, כאן לקורא, שיעמוד על כך: כיצד שני יוצרים מבַטּאים באופנים שונים נושׂא זֵהה. להלן השיר שלי במלואו:

 וּבָחַרְתָּ בָּחַיִּים! / עזרא מורד

הֲתּוּכַל בֵּן אָדָם, הַיּוֹם, לְדַלֵּג 

אֶל כּוֹכָב אָחֵר בַּשְּׁחֲקִים?

אוֹ שֶׁמָא, טוֹבִים לְךָ גִּשְׁמֵי טִילִים

וּקְרִינוֹת, כְּטַף מְשָׂחֵק מִשְׂחָקִים?

הֲתִוָּתֵר בַּיְקוּם ְוזַרְעֲךָ עוֹד יָקוּם?

אוֹ אוּלַי תְּאַבֵּד עַצְמְךָ לָדַעַת,

וְקוֹלְךָ יִשְׁתַּתֵּק וְכָמוֹךָ הָעוֹלָם יִדֹּם

בְּלִי חוֹרֵשׁ וְזוֹרֵעַ, בְּלִי עֵץ לָטַעַת?

הֲיִכּוֹן עוֹלָם אָחֵר, טוֹב, נָקִי מִמַּשְׁחִית

יָפֶה, שֶׁל שָׁלוֹם וִיצִירָה?

אוּ אוּלַי נִירוֹנִים יְמָאֲנוּ לִבְרוֹא אוֹתוֹ

כִּי אָהֲבוּ לֶהָבוֹת וּבְעֵרָה?

הֲיִפְרַח עוֹד נֶצֶר מִגֶּזַע יִשַׁי,

תִּכּוֹן  בּוֹ לַנֶּצָח אֲהָבָה?

אוֹ אוּלַי גַּם עוֹלָם זֶה יִתְלַקֵּחַ מִיָּד

יאֹבַד בִּקְרִינוֹת וּלְהָבָה?

אָדָם! אֱמֶת, אֱימָתַי תִּהְיֶה בֵּן- אָדָם?

וְלֹא כְּקַיִן אֶל הֶבֶל?

וְיַד יְהוֹנָתָן לְדָוִד תּוֹשִׁיט, דַּי לַשְּׁכוֹל!

לַבְּכִי וְלָאֶבֶל!

בְּחַר- נָא בָּחַיּים, בַּטּוֹב וּבַשָּׁלוֹם

עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה וְהַלְּוָאי

"לאֹ יִשָּׂא גּוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב

וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה!".

פ  ר  ק     ח  מ  י  ש  י

ספרו השלישי: "הָאֲהָבָה הַלְּבָנָה"

השירים:"הָסִירִי כְּסוּתֵךְ מֵעָלַיִךְ","תֵּל- אָבִיב מַצְמִיחָה מִגְדָלִים",

"הַיוֹנָה מְבַקֶּשֶׁת לְחְיוֹת"

מִדְגּם ביטּויים לְשוניים מיצירתו.

ספר שיריו השלישי "הָאֲהָבָה הַלְּבָנָה" ניכּר בְּעטיפָתוֹ היפה המרַמֶּזת על תוכנו, ציור פרי מכחולָה של לנה פיינבורג. בספר 157 שירים. רובם קצרים, תמציתיים וממוקדים המתייחסים אל האהבה הלבנה.

בְשירו "הָסִירִי כְּסוּתֵךְ מֵעָלַיִךְ" בעמוד 49, חיים סֶפטי יוצא חוצֵץ נגד מַשָּׂא הצְביעוּת של אִסּוּר מַבּע התְשׁוּקה בפומבי ונֶגד הצניעוּת היְתֵרָה של רְגשוֹת עַזּים ותחוּשוֹת כל- כך חיוניות, מתוקות ומעַנְּגוֹת. בְּספר זה הביא חיים סֶפטי גם קובץ שירים בשם: "ניחוח אמריקאי" שבאחד השירים תמְצִיתוֹ בסיומוֹ: "מָלְאָה הארץ אמריקה", ועוד שירים המתייחסים לאירועים אקטואליים והתרחשויות של ארצנו הקטנטונת, באחדים מהם. די בכותרות שלהם להראות את תחומי התעניינות המשורר בנושאים מגוונים כמו השיר "תֵּל-אָבִיב מַצְמִיחָה מִגְדָלִים", בעמוד 138, שיר ביקורתי כי העיר "מוֹכֶרֶת אַשְׁלָיוֹת"...שֶל מִגְדְּלֵי זְכוּכִית הַמַּנְמִיכִים אֶת קַו הָרַקִיעַ".

או השיר "הַיּוֹנָה מְבַקֶּשֶׁת לְחְיוֹת" בעמוד 140, שיר המוקדש ליצחק רבין ז"ל ובו מבַּע אמתי שחיֵּי היונה יקרים להּ מִפִּיסת אדמה - ומי ימנה היּוֹנים שנפלו קורבן על פיסת אדמה זו.

אף כי יש הסוברים כי אִם לְכף רגלֵי היונה לא תהיה פיסת אדמה שתוכל לנחות עליה, התוכל לחיות מִבלְעדיהָ? חיים סֶפטי אומר ברורות בשירו זה, כי "לֹא זְכוּת אָבוֹתֶיהָ הִיא (היונה סמל השלום) דּוֹרֶשֶׁת עַתָּה, זְכוּתָה לְחַיִּים הִיא תּוֹבַעַת". ועוד רבים בספר זה, גם שירים שהייתי מכנה אותם שירי מחאה על אורחות חַיינו בארץ שלא דנתי בהם.

ולהלן, מדְגם ביטויים לשוניים מיצירותיו בספר זה, 

- שְׂרִיטוֹת אַהֲבָתֵךְ בְּלִבִּי צוֹרְבוֹת          "הלְּבִיאָה" עמוד 13

- מַחֲשָׁבוֹת מְדַמְּמוֹת                        שם

- וְאַהֲבָתֵנוּ חָבְקָה גֵּוֵנוּ                      "הַשֶּׁקֶט הִכְנִיסַני" עמוד 16

- רְעַב נְמֵרִים דָּרַךְ גּוּפִי לְמַרְאֶה עֳפָרַיִךְ    "יָפְיֵךְ אֲסָרַנִי דְּלִילָה"

- עַל מִטָּתֵךְ מוּטָל אֲרִי בְּשִׁבְיוֹ              "כְּשִׁמְשׁוֹן" עמוד 20

- עָלַיִךְ נָשְׁרוּ וְהִתְפֹּורְרוּ בְּלִבִּי             "וּבְלִבִּי הָיִית שִׂיַּח פֶּרֶא" עמוד 33        

פ  ר  ק     ש  י  ש  י 

מאפייני שירתו ויחסו אל השירה.

חיים סֶפטי, מרבה לעסוק בשיריו בנושאים אקטואליים, היסטוריים, מדעיים, פילוסופיים, מיתוס ואמונה, מרבה בתיאור. יש בשירתו תְּהיּוֹת, שאלוֹת, ותמיהוֹת, אודות מהוּת האדם, ייעודו, מְניעיו, יצירותיו, תאור תשוקות תחושׁות ומאֲוויים. שירתו מביעה אִי - נַחַת מן המציאות העכשווית והוא לא חושש מלגעת בנושְׂאים כִּבְדי משקל הגוּתיים חדשניים, ומאמין בְּהַאֲלָהת רוח האדם.

לחיים ספטי אופק אינטלקטואלי רחב וסגנונו עשיר, הוא מתבונן ביקוּם ושׁר אודותיו, אבל הוא גם לא נמנע מלטַפֵּל בנושאים עכשוויים, אקטואליים כמו הנחת כּבלי סיבים אופטיים תּת - ימיים עליהם הוא כותב שיר.שירתו חילונית, שְׂפתו עשירה, עזת ביטוי, תכניהָ רוחניים, עוסקת גם במשְׁבּר האמונה באדם ובאלוהיו, באדם ובטבע. הוא גם לא מהסֵס לָשִׂים עצמו כמבקֵּר - על ומתריע בַּשַּׁער.

אגב באחד ממאמריו, הוא מציע להרחיב את יריעת השירה הלירית כדוגמת שירי הפואמות המדעיות חברתיות אך על כך  לא באתי לפרט. בספרו "האהבה הלבנה", מקדיש חיים ספטי, מספר שירים לשירה. אחד מהם "הַשִׁירָה מַבִּיעָה" בעמוד 72 שנכתב עוד ב- 1981 ומציין: השירה מביעה: "אֶת אֲשֶׁר אֵין לוֹ שִׁעוֹר ...הִיא אָדָם הַמֵּמִיר שְׁתִיקָה בִּכְתִיבָה ...הִיא הַשֵּׁן הַטּוֹחֶנֶת אֶת הַחֹמֶר ..הִיא הָעַיִן הַבּוֹחֶרֶת אֶת הַמַּרְאֹות ... הִיא הַמֹּחַ הַמְעַבֵּד אֶת הַמְצִיאוּת ...הַדִּמְיוֹן הַמֵּפֵר עֲצַת הַחֻקִּים .

"ואני הייתי מוסיף ומדגיש, כי השירה מיועדת לקריאה לא רק לסופרים, למשוררים וליחידי סגולה,  אף כי, מי ייתן וכל עַם השֵּׁם, יהיו כאלו. אלא, על השירה להיות גם ראויה לדִקְלוּם וּלְהַשְׁמָעָה.שיר חייב לדַבֵּר אל השומע ואל הקורא, אחרת, אין לו כל ערך אם יישאר גָּנוּז בספרים. רעיון זה ביטאתי בשירי שפורסם באנתולוגיה ב' -  1996 "עטים וקוים" בעמוד 78 אביא אותו דלהלן :

" יֵשׁ שִׁירִים וְיֵשׁ שִׁירִים "/ עזרא מורד

"יֵשׁ שִׁירִים וְיֵשׁ שִׁירִים

יֵשׁ שִׁירִים מִזֶּה שְׁנוֹת דּוֹר

קְבוּרִים קְבוּרִים בִּסְפָרִים

בְּנֵי מַאְפָלְיָה, לֹא רָאוּ אוֹר

לֹא עָלוּ עַל הַשְּׂפָתַיִם

כְּמוֹ הָאֶבֶן בַּפִּנָּה

מֵתוּ, מִיתָה מְשֻׁנָּה.

יְהִא רָצוֹן שֶׁנִּשְׁמָתָם

תְּהִי צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים

יַעֲלוּ בְּחֶסֶד מִן הָאוֹב

לִהְיוֹת עַל פֵּה נַחֲלַת הַָרֹב.

קריית מלאכי 5 יולי 1992

זאת בעייתם של המשוררים בארץ, שרָאוי לדון גם איך שהעם ישמע שירה ולא רק בקושי, אם בכלל יקרא. ובלשון משוררנו איך "לְאַחוֹת פְּנֵי הַשִּׁירָה הַפְּצוּעוֹת?" וגם חיים סֶפטי בשירו "פְנֵי הַשִּׁירָה" בעמוד 94 פותח בציוּן העובדה ש"הַנּוֹגַהּ (של השירה) דָּעַךְ, בָּאוּ שְׁבִירוֹת.." ומקונֵן על "פְּנֵי הַשִּׁירָה שֶהֻכְּתָה בְּחֶרֶב .." ובשיר אחר בספר "הָאַהֲבָה הַלְּבָנָה " אֵין לַשִּׁירָה בָּאָרֶץ רֵיטִינְג" בעמוד 179 הוא קובֵל:

" אֵין לַשִּירָה רֵיטִינְג לְהַרְעִישׁ עוֹלָמוֹת

לְהַקְהִיל הֲמוֹנִים, לְמַלֵּא אוּלַמּוֹת

לִהְיוֹת מְּחֻזֶּרֶת...

אֵינָהּ מְשַׁעֲשַׁעַת אֵינָה מוֹכֶרֶת אֶת עַצְמָה .."

ועל נושׂא זה, אָדוּן בַּפֶּרק השביעי הבא והאחרון.

פ  ר  ק     ש  ב  י   ע   י

מדוע לשירה אין ריטינג?

ואיך "לְאַחוֹת פְּנֵי הַשִּׁירָה הַפְּצוּעוֹת"?

חיים סֶפטי, לא אומר למה לשירה אין ריטינג?  ואיך "לְאַחוֹת את פְּנֵי הַשִּׁירָה הַפְּצוּעוֹת"? אך התשובה ברורה. לדעתי ובלי התפלספות מיותרת, יש לשאול: למי מיועדת השירה? הלאולפני מחקר, האִם למלומדים רמי מעלה וליחידי סגולה? או גם לִכְלל העם, להמונים? ומה אם ההמונים אינם בקיאים ברזי השפה העברית לרבדיה ולמכמניה ?

ועוד, השיר צריך לשֵׂאת גם מֶסר קצר וקולֵע לנמענים. השיר משוּל לנסיכה שראוי כי תהיה יפה ומקֻשָּׁטָה. אך יש ליַפּותָהּ רק בַּמידה, בל נגזים באיפור  פן נכערנָּה ואיש לא יחפוץ בָּהּ.

ובימינו, לשמחתנו, היטיב יו"ר הכנסת ראובן ריבלין להנהיג מדי שנה בכנסת את ה"הצעה לספר" וטוב שעיתון הארץ מפרסם מדי יום שיר. אך יתר הביטאונים ההמוניים נמנעים מכך, אולי העורכים שלהם שואלים את השאלה: כמה מבני עמנו קוראים שירה? ואם קוראים, לבטח רובם אינם יורדים לסוף דעתו של המשורר, אם בכלל יש לו דֵעה כלשהי בשיר. הרי אף אני, שאוהב לקרוא שירה, לעתים שואל את עצמי בפליאה: מה רצה פלוני בשירו לומר לי? ולעתים, אף מהרהר אם המשורר לא הגזים ברזָיו ובדִמּויָו עד כדי כך שקָטַל את שירו וְעשָׂאוֹ לְכבלתי קריא לַמַּעַן שֶלּוֹ.

שירים רבים נכתבים בארץ, אך רק מעטים מבינים את תוכנם אם בכלל ועוד פחות נהנים מקריאתם. בארץ לא קוראים שירה גם בגלל "ההתפלספות" היתרה של חלק מכותביה שסוברים כי טשטוש ואבסטרקטיקה, גודש קישוטים וריבוי דימויים יעשו את שירתם כְּנִשְׂגָבָה כביכול, אך למעשה הם "מְכַעֲרים" את הנסיכה עצמָהּ. והמביט בה חדל להבחין בְּיֹפְיָהּ שלהּ. הן כעם שוחר ספר הספרים, מדוע לא נאמץ גם הטכניקות התנ"כיות של: ההקבלות לסוגיהן, המלים הנרדפות, לשון נופל על לשון, חריזה, ועוד יודעי התנ"ך נִתְקלים עוד בבראשית ד' כ"ג בשירת לֶמֶךְ הכתובה בְחֵן רב ובקֶצב, חזרות במלים שונות ובלשון נופל על לשון - יֻקּם- קַין : "עָדָה וְצִילָּה  שְׁמַעַן קוֹלִי , נְשֵׁי לֶמֶךְ,  הַאְזֵנָּה אִמְרָתִי, כִּי אִישׁ הָרַגְתִּי לְפִצְעִי וְיֶלֶד לְחַבֻּרָתִי, כִּי שׁבְעָתַיִם יֻקַּם - קַין וְלֶמֶךְ שִׁבְעִים וְשִׁבְעָה"

ואיך לא, שירת משה ובני ישראל בשמות ט"ו א' - ושיר השירים, ותהלים, ושירת הנבואה, ושירת גולי בבל אשר נתבקשו לשיר שירי ציון על אדמת ניכר, לפי תהלים קל"ז ג' - ושירת ימי הביניים ושירת תקופת ההשכלה ושירת ביאליק וטשרניחובסקי ושירת ימינו.

אבל, עם קום המדינה לא רק שׁהרְבינו יותר לעסוֹק בּחֶרֶב מאשר ברוּח אלא, גם לשמחתנו, קיבּצְנו פְּזוּרינו שֶׁרוּבּם טֶרם הפנימו את העברית לרבדיה ולרזיה. אין פלא, שלא ישׂישׂו כולם לשמוע דברי שירה, כי לא לאוזני כולם מתנַגֶּנֶת היא ומובנת. הן השָׂפָה העברית כְּמכנּה משותף של חלקי העם, עדין אינו חזק דַּיּוֹ לגרום להם להיות שוחרי שירה. זאת סיבה נוספת, מדוע אין לגרום ל"השְׂנִיא ולהַכְבִיד" עליהם בשירה הֲזוּיָה, אבסטרקטית, משופעת רזים ורמזים לעייפה עד כדי מֵאוּס, בלי כל מֶסֶר המדַבֵּר אל לֵב הקורא או השומע. הלאִפיוּני שירה כזו קרא המשורר שירה אפורה? אם כן אני מסכים עמּו.

הנה משוררנו הלאומי ביאליק, שרבים אוהבים שירתו, מדוע? כי ה"נסיכות" שלו מקושטות בְּחֵן ובַמּידה ושיריו לא בלתי מובנים. הרי לא כל המסבֵּך שירו ועושה אותו כבלתי ברור הרי הוא משובח, אדרבא, שירה פשוטה עממית עם מסר ברור אל לב ההמונים תַּעֲשִׁירָם. ומניסיוני כאשר אני קורא שירים לעמך ישראל הם נהנים.

לדעתי, מלבד המצב האובייקטיבי של אי בקיאות כל חלקי העם בשפתו, שהיא אחת הסיבות, מדוע השירה נסתלקה מבמותינו, נציין גם העדר מסורת של דקלוּם שירה באירועים חגיגיים כַּנהוּג, דרך משל, ברוסיה ובארצות ערב. שירה לא מיועדת להיגנז בספר, חייבת להיות על כל פה  נאמרת ומדוקלמת באירועים חשובים. אפילו בסעודיה, נערכות תחרויות שירה נושאות פרסים. אך במדינתנו, לצערנו, גם וִיכּוחַ אקדמי בנושא, לא מעורר עדין הדים ראויים.

אני טוען, שדווקא בעידן שלנו, עידן האמְצָאות, המִיכּוּן והאוטומציה, עידן התקשורת המהירה וההמונית, דווקא עכשיו, כאשר הפנאי הוא מִצְרךְ נדרשׁ וחיוני עקב הפיתויים של המדיָה, השירה חייבת לשגשג כי לבני האדם הפשוטים והעובדים אין פנאי וסבלנות לקרוא מאמרים וכתָבות ארוכות. לא לחינם עיתונים מתמצתים מאמרים בהיותם מודעים לכך. לפיכך דווקא נשגבות השירה שמטבעה היא תמציתית, ראויה לשגשג בעידננו הטכנולוגי המתוקשר.

גם השפל באוניברסיטאות ובמכללות בו מצויה השירה והספרות ככלל שסטודנטים לא נוהרים בהמוניהם אל חוגי הספרות, סיבתו ידועה. משוררים או סופרים, סופרים אולי מילים אך לא כסף. אשמח אם בעקבות דבריי אלה ידונו גם אחרים בנדון.

ובל אובן לא נכון, יודע אני כמו המשורר שכתב כי "יִעוּד הַשִּׁיר אֶל הַנֶּצַח, צֶלֶם לוֹ בְּמִשְׁכַּן הָאַלְמַוֶת" ולחלוטין מסכים אני לדעתו זו, הרי גם אני בשירי "אני ושירי" ביטאתי רעיון זה ואצטט קטעים ממנו:

אֲנִי וְשִׁירִי / עזרא מורד

טִיַּלְתִּי אֲנִי וְשִׁירִי, בְּלֵיל סַגְרִירִי

"...מַה - לְךָ תִּרְעַד וְשָׁחֹחַ תִּצְעַד? " שְׁאֲלָנִי שִׁירִי

"עֲנִיתִיו

... שׁוּר! כּוֹכָבִי נוֹפֵל

וַאֲנִי אַט אַט מִזְדַּקֵּן דּוֹעֵךְ וְנוֹבֵל

אַךְ אַתָּה נִצְחִי!

לאֹ כָּמוֹנִי! נֵס הַתְמוּתָה חָקוּק עַל מִצְחִי.

אַתָּה מָלֵא חֵן, מִתְנַגֵּן, תַּמְצִיתִּי וּמְאֻפָּק

רַב רָז וּמִסְתּוֹרִי פּוֹרֵץ גְּבוּלוֹת וְעַמִּים,

חֹובֵק יַבָּשׁוֹת וְיַמִּים

הֶן אֲנִי מִבַּלְעֲדֵיךָ? עָנִי! הוֹלֵךְ וּפוֹחֵת!"

-" אֱמֶת!" עֲנָנִי שִׁירִי "בֵּן חֲלֹף אַתָּה

אַךְ הַבֵּט! אַל תִּתְלַבֵּט! אַל תִּתְהַלֵּךְ כֶּעָנִי!

אִתְּךָ  אֲנִי! לאֹ נוֹרָא! אַל תִּירָא!"

... בֵּן אָדָם! מַה לְּךָ נִרְדָם? שְׁתֵה מִסַּהַר

אוֹר עֲנֹג חֲרִישִׁי תֵּרָגַע

מַה לְּךָ נוּגֵה מוֹנֶה רְגָעֵיךָ? אָבֵל וְחָלֶיךָ

קוּם עַל רַגְלֵיךָ! עֵינֶיךָ בַּל יוּעָבוּ

רְאֵה חַיִּים יָפִים הֲיְתוּעָבוּ?

גְּנֹב אוֹר וּלְבַשׁ צְחֹר

פְּתַח לִבְךָ וְעֶינֵיךָ

קוּם כָּמוֹנִי שׁוֹרֵר רוֹן

המשורר חיים סֶפטי, גם הוא יודע כמוני שאנו בנֵי חֲלוף ושיום יבא "וּלְבַסּוֹף תֹּאבַד" עמוד 64, "יֹאבְדוּ חָכְמַתְךָ, כִּשְׁרוֹנְךָ, רְצוֹנוֹתֶיךָ, זִכְרוֹנוֹתֶיךָ. ... וּלְבַסוֹף תֹּאבַד" כּמובן, בניגוד לשירה הנצחית. המשורר מעיד בשיר "לֹא גִּבּוֹר" שבספרו הראשון "דו"ח על יתרת הנפש", על שירתו כי:

"הַחֻלְשָׁה כּוֹבֶשֶׁת לָהּ מָקוֹם בְּתוֹדַעְתִּי הָאִישִׁית, בִּתְפִיסָתִי הַשִׁירִית, דּוֹחֶקֶת אֶת שִׁיגְיוֹנוֹת הַגַּאֲוָה..." ואני אומר, שחולשתוֹ זו, היא סוד כוחו דווקא וחוזקוֹ להביע את עצמו כפי שהוא מציין בשיר, לא ברמייה עצמית, לא בהדחקה והעלמה או העמדת פנים, לא בזיוף  אלא "... הִיא לְבַדָּה לְלֹא הֲגָנַָה אַמִתִּית, אַמִּיצָה"

בשיר "מָה כּוֹחָהּ שֶׁל הַמִּלָּה?" שבעמוד 45, יש אמירה שהמִלּה חשובה לזמָנָהּ בלבד, כי אמירה היא הבֶל פה הנעלמת לאחר צאתהּ מפֵּה המְדַּבֵּר לעומתהּ המלה הכתובה הִנָּהּ נצחית ולא רק לזמנהּ, לפיכך כוחה גדול ובמלה הכתובה מובעת השירה.

בשירו "אֶל הַשִׁירָה הַגְּדוֹלָה" בעמוד 66, הוא יוצא חוצץ כנגד השירה האפורה הפושׁרת שהמשורר לא מגדיר את מאפייניהָ ומבקש לעלות בדרך הקשה:

"אֶל שְׂפַת הַצְּלִילִים הַגּדוֹלִים , אֶל לְשׁוֹן הַחֶזְיוֹנוֹת הָעֲמֻקִּים אֶל הַקַּרְנַיִם הַזּוֹהֲרוֹת שֶׁל שֶׁפָע גָּדוֹל, אֶל מַאַגְרֵי הַנֶּצַח"

עם כל הכבוד לשאיפה זו, לשירה גדולה, יש להקפיד ששירה המוגדרת כגדולה (?) לא תהיה מחסום לרַבִּים, בניגוד לשירה המכונה האפורה ושגם  לא הוגדרו מאפייניהָ, אך שירה הנקראת על ידי הרבים שְׂכָרָהּ בְצידה ומעלתָהּ ברורה. ואני מניח שכול יוצר נתקל בדילמה קשה זו, בין שיר "איכותי גדול" העלול להיות גנוז, לבין שיר קליט הֶעָשׂוּי להיות בפי רבים. דילמת האיכות כנגד פוטנציאל השיר להיות נקרא ונשמע על ידי הרבים.

מה עדיף? שירה שכולה רק סודות ורזים שנדרשים לה רַבֵּי מפענחים ושלא נקראת, או שירה איכותית המובילה את הנמען אל גבהים מרַגְּשים? ואיזו שירה מכונה אפורה? ומי קובע את האפרוריות שלה?

                                                  עזרא מורד  ז' באב תשע"א , 7 אוגוסט 2011