נדיר שהתיאטראות הרפרטואריים בישראל מעלים את מחזות הזמר של סטיבן זונדהיים, שנחשב לאחד מחשובי המלחינים והכותבים בתולדות המחזמר בכלל והמחזמר האמריקאי בפרט, ועומד מאחורי מגוון יצירות חשובות וייחודיות : "סיפור הפרברים", "סוויני טוד", "ג'יפסי", "מוסיקת לילה זעירה" ואחרים. לפני מספר שנים החלה מגמה עולמית, לפיה מחזות זמר מתבססים יותר ויותר על שירים פופולריים ומוכרים ועל מחזה ריק מתוכן של ממש, וביניהם ניתן למצוא את "Mamma Mia", את "We Will Rock You", אך גם את "לילה לא שקט", את "סיגל", את "מרי לו" ואחרים. להבדיל ממחזות הזמר הקלאסיים, שבהם השירים תומכים במחזה, ונכתבו במיוחד עבורו, במחזות הזמר המתבססים על אוסף שירים קיים, המחזה הופך לברור מאליו ולצפוי מראש, שכן השירים מכתיבים את קו העלילה. יחד עם זאת, מחזות זמר אלו עדיין זוכים להצלחה גדולה הן בברודווי ובווסט אנד והן בישראל, ולעתים נדמה כי היצירה המקורית נדחקת הצדה.

תיאטרון באר שבע מעלה בימים אלו את "קומפני" שנכתב ע"י סטיבן זונדהיים בשנת 1970, והוצג בברודווי ובווסט אנד בשלל הפקות מאז ועד היום, ואף זכה בששה פרסי טוני יוקרתיים כולל המחזמר הטוב ביותר, ורק לאחרונה (אפריל 2011) עלה בביצוע קונצרטנטי של התזמורת הפילהרמונית של ניו יורק ובכיכובם של מיטב השחקנים בברודוויי. בדומה ליצירות נוספות של זונדהיים, גם "קומפני" נחשבת בעיני רבים כיצירת מופת, לא מעט בזכות ייחודיותו של זונדהיים כיוצר שהינו אומן יוצא דופן בשימוש במילים ובחידודי לשון, אשר מתמזגים לתוך סגנון מוסיקלי אחד שמוכתב מראש, ואינו דומה למחזות זמר אחרים שלו, ויש הטוענים כי במחזמר "קומפני" יש לא מעט מרכיבים אוטוביוגרפיים מעולמו של זונדהיים. בנוסף לכך, מחזות הזמר של זונדהיים לרוב מיועדים לשחקנים-זמרים ולא לזמרים-שחקנים, והם דורשים מהמשתתפים בהם שילוב מדויק של משחק, של שירה ושל ריקוד, וזאת מעבר ליכולת האינטלקטואלית לרדת לעומקו של המחזה ולהפקת המירב ממנו. כאמור, בישראל כמעט שיצירותיו של זונדהיים אינן מועלות בתיאטראות הרפרטואריים, והאחרונות שבהן הועלו בשלהי שנות התשעים : "מתנקשים" בתיאטרון בית ליסין, "דבר מצחיק קרה" בתיאטרון הקאמרי, וכן "סוויני טוד" בתיאטרון הקאמרי, ועל כן ההחלטה של תיאטרון באר שבע להעלות את המחזמר "קומפני" הייתה בהחלט בחירה אמיצה, קל וחומר כאשר מחזות זמר בכלל אינם מועלים בישראל בקצב מסחרר, ובד"כ מדובר בשתי הפקות חדשות לשנה לכל היותר בכל תיאטרון רפרטוארי.

זונדהיים כתב את המחזמר "קומפני" בעקבות סדרת מערכונים על זוגיות שכתב ג'ורג' פירת', אשר אינם מוצגים לפי סדר כרונולוגי מסוים, אלא נקשרו זה לזה באמצעות דמותו של בובי, רווק שזה עתה מלאו לו 35 שנים, אשר מתאווה למערכת יחסים רצינית ולזוגיות ממוסדת, אך אינו מצליח להגיע אליה. המחזמר מתאר את סיפורם של חמישה זוגות : שרה והארי, סוזן ופיטר, ג'ני ודייוויד, איימי ופול וג'ואן ולארי, כאשר לצדם שלוש חברותיו של בובי : מרתה, אפריל וקת'י. מתוקף העובדה שהמחזמר "קומפני" עוסק בעולמם של המבוגרים, למעשה הוא ממחזות הזמר הראשונים שהשתמשו במוסיקה על מנת להביא אל קדמת הבמה את הדיון בבעיותיהם של המבוגרים, ואף על פי שהוא נכתב כמחזמר קומי, יש בו לא מעט מרכיבים ביקורתיים ומעוררים מחשבה. על אף שהמחזמר נכתב בשנות השבעים, נראה שגם בימינו לא איבד מהרלוונטיות שלו, והחיפוש של כל אדם אחרי זוגיות מושלמת ואחרי אהבה גדולה מעולם לא פסקו. סביר להניח, שבשנות השבעים רווק מושבע בן 35 יצר בסביבתו אי נחת גדולה, אולם נראה שגם בשנים האחרונות הבהלה לחתונה בגיל מוקדם הופכת להיות פופולרית.

היות שזונדהיים נחשב אומן בשפה האנגלית, תרגום מחזות הזמר שלו לעברית אינו עניין של מה בכך, מה גם שהתוכן מורכב ואינו קליל, והמתרגם דניאל אפרת עמד בכך בכבוד רב, והקפיד על התאמת המילים למוסיקה. בנוסף, התרגום מתאים לרוח זמננו והרלוונטיות שלו בהיבט הסלנג הישראלי מרשימה למדיי, ועם זאת הוא לא חף מבעיות נקודתיות עם מילה כמו "בעסה" שחוזרת על עצמה כמה פעמים בשירים במחזמר, אשר לי באופן אישי מעט הפריעה, דווקא משום שייחודיותו של זונדהיים היא בבחירת המילים הנכונות ביותר. לצד זאת, הניהול המוסיקלי של שי בן יעקב, לטעמי, היה לוקה בחסר, בעיקר משום שהרכב התזמורת היה מצומצם למדיי, וכתוצאה מכך העושר המוסיקלי של הלחנים של זונדהיים יורד אל הטמיון. לפיכך, במחזמר כמו "קומפני" שלא נכתב במקור כמחזמר להרכב כלי נגינה מצומצם, היעדרותם כלי נגינה רבים מורגשת למדיי.

הבמאי רפי ניב התמודד עם אתגר לא פשוט מלכתחילה, שכן "קומפני" הוא המחזמר הראשון שמועלה בתיאטרון באר שבע מאז 1994, והבחירה להעלות מחזמר של זונדהיים, אינה מנבאת בישראל את נהירתו של הקהל אל קופות הכרטיסים עם הפרסום הראשון אודות ההפקה. בראש ובראשונה ניב הקפיד לשמור על המחזמר כפי שזונדהיים התכוון - כהפקה שהבידור להמונים אינו מנת חלקה, והצליח יחד עם צוות השחקנים לברוא לכל אחת מהדמויות עולם משלה, וליצור סיפור אותנטי, מעורר מחשבה ומלא ביקורתיות כלפי החברה המודרנית שבה אנו חיים. יש במחזמר "קומפני" לא מעט רגעים שבהם הקהל יכול לצחוק מתוך ההומור המתוחכם, השנון והמושחז, ובד בבד כמה רגעים לאחר מכן להרגיש צביטה בלב ולחוש הזדהות עם הדמויות השונות. יתר על כן, הביצועים של הקטעים המוסיקליים שדורשים משמעת קבוצתית ואישית, בהדרכתה הקולית הטובה של דוקי עצמון, שומרת על המרכיב התיאטרלי כחלק בלתי נפרד מהביצוע עצמו, כך שהמצב הרגשי של הדמות הוא חלק משמעותי מהביצוע הקולי עצמו. יחד עם זאת, יצוין, כי העובדה שהבחירות של ניב בעיקר מינימליסטיות, לצד זאת שהמחזמר מוצג באולם התיאטרון הגדול בבאר שבע, לעתים הייתה דווקא לרועץ, כל שכן כאשר האולם אינו מלא.

התפאורה המינימלית שעיצב רוני כרמל מתאימה לתפיסתו של ניב לפיה המחזה והמוסיקה נמצאים במרכז ההפקה, והדבר בא לידי ביטוי גם בתלבושות שעיצב מוני מדניק, אשר מתאימות לבורגניותן של הדמויות השונות, ואינן מתחלפות במהלך ההצגה, ובאופן מסוים מחזקת את גוויעתן האינדיבידואלית של הדמויות בצל הזוגיות המאושרת לכאורה. בנוסף, אורי מורג עיצב תאורה טובה, אשר נותנת את תרומתה בעיקר בקטעים המוסיקליים ומאפשרת הפרדה מוצלחת בין חלקי הבמה. חלק חשוב בהפקה זו הוא הכוריאוגרפיה של עוז מורג, אשר מביא לידי ביטוי את מיטב יכולותיו כיוצר מקורי, ולמרות שבמחזמר זה אין קטעי ריקוד ארוכים שבהם עשרות משתתפים, כאן בדיוק הערך המוסף, שכן לכל תנועה ותנועה ישנו תפקיד חשוב בהעצמת מסריו של הקטע המוסיקלי.

צק ברקמן בתפקיד בובי נמצא על הבמה לאורך כל המחזמר, וגם אם הוא נמצא בצד הבמה ומאפשר את המיקוד בדמויות האחרות, עדיין נוכחותו חשובה. ברקמן נכנס היטב לנעליה של הדמות, מה גם שגילו האמיתי תואם את גילו של בובי, והוא מתאים לפרופיל החיצוני של הרווק המושבע. היכולת של ברקמן להפיק מהדמות לא מעט רגעים נוגעים ללב בהחלט ראויה לציון בעיקר מאחר שברקמן אלמוני למדיי, ולרוב מלוהקים לתפקיד מסוג זה זמרים-שחקנים ידועים. יתר על כן, היכולת הקולית שלו טובה, והביצועים שלו לשירים טובים מאוד והפן התיאטרלי שלהם מבוצע באופן מיטבי, ויחד עם זאת קשה לומר שברקמן הוא זמר של ממש כפי שמצופה ממי שמלוהק לתפקיד זה, במיוחד לאור העובדה שהשיר "חי וקיים" שנועל את המחזמר זכה לביצועים של מיטב הזמרים והזמרות בעולם.

תפקידה של ג'ואן, האישה שנשואה בפעם השלישית לבעל עשיר, מאז ומתמיד נחשב לתפקיד המשני הראשי במחזמר "קומפני", ובמהלך השנים לוהקו לתפקיד זה מטובות השחקניות, החל מאיילין סטריץ' ועד פאטי לופון. הבחירה ללהק לתפקיד את ריקי גל היא לא פחות ממבריקה, וגל מוכיחה שזו הייתה ההחלטה הנכונה. יש שגרסו שגל לוהקה רק על מנת להביא את הקהל לרכישת כרטיסים למחזמר, אולם גל מפיקה מהתפקיד את המירב, ומביאה לידי ביטוי את מיטב יכולותיה הקוליות והתיאטרליות בשיר "לחיי הנשים", ומעניקה לדמות את החספוס, את הציניות ואת הנוכחות הבימתית המתבקשת, מה גם שמעלה ביתר שאת את השאלה ביחס למהות יחסיה עם בובי.

השחקנים המגלמים את דמויותיהם של בני הזוג עושים עבודה מצוינת בעיקר ברמה הקבוצתית, אך גם ברמה האישית. לכל אחד מהם מספר דקות שבו אורות הבמה מתמקדים רק בו, בין אם בקטע משחקי ובין אם בקטע מוסיקלי, שרובם ככולם מבוצעים באופן מיטבי. שרון שחל בתפקיד שרה ומולי שולמן בתפקיד הארי מביאים לידי ביטוי את התמכרויותיהם - שתייה, אוכל, גמילה, דיאטה, חוגים ומגזינים, ומקנטרים זה את זה בכל הזדמנות אפשרית. מיכל ויינברג בתפקיד סוזן ושרון צור בתפקיד פיטר עושים עבודה נפלאה כזוג שבוחר להתגרש על מנת שיוכלו להמשיך לחיות יחד אך ללא מחויבות, ושניהם נותנים ביצועים קוליים מרשימים. מיכל ברנד בתפקיד איימי מצוינת בביצוע השיר "אני לא מתחתנת" ומדגישה את אופיה הנוירוטי והחרדתי, ולצדה יונתן רוזן בתפקיד פול נכנס היטב לנעליו של בן הזוג הכנוע שנתון לגחמותיה של איימי. אביטל פסטרנק בתפקיד ג'ני וארז וייס בתפקיד דייוויד אף הם מפגינים יכולות קוליות נהדרות, ולצד זאת נוגעים ללב ובמידה מסוימת מעוררי רחמים בתמונה שבה ג'ני מתנסה לראשונה בעישון של גראס, דבר המשחרר ממנה עכבות. לצדה של ריקי גל מגלם שלום שמואלוב את דמותו של לארי העשיר, ובקטעי השירה שלו הורגשו זיופים צורמים.

שלוש שחקניות מגלמות את דמויותיהן של בנות הזוג של בובי : מירב שירום בתפקיד קאת'י מצליחה לגעת ללב כבת הזוג שזונחת את בובי שאינו ממהר להתחתן לטובת גבר אחר, ומצהירה שתהיה אישה טובה ; רונה פרומצ'נקו נהדרת בתפקיד אפריל הדיילת קלת הדעת וחסרת הערך העצמי שבה חושק בובי במובן הפיסי, ועושה זאת במינון המדויק, כך שקשה לא לצחוק ממנה ומאידך לרחם עליה ; קרן מור בתפקיד מרתה עושה עבודה מצוינת, ומביאה לידי ביטוי את יכולותיה כזמרת נפלאה שממלאת בקולה את האולם בשיר "יורדים לתחנה מרכזית" וכן את כישרון המשחק שלה שמתאים לדמותה המוחצנת והקלילה של אפריל, אשר רואה את עצמה כטיפוס המתאים ביותר לחיים בניו יורק.

חשוב לציין, כי בהפסקה שבין המערכות במחזמר לא מעט אנשים בקהל ביכרו לעזוב את האולם ולא לחזור למערכה השנייה. באופן אישי, הדבר הוכיח לי את הצפוי מראש - למרבית הקהל בישראל אין את הסבלנות להקשיב לחומרים חדשים ומקוריים, לחשוב ולהרהר, ומעל לכל להתבונן לתוך עצמם. יתרה מזאת, מרבית מהיושבים באולם היו מקהל המנויים הסדרתיים הקבועים של התיאטרון, כך שסביר להניח שרובם כלל לא היו מעוניינים לצפות במחזמר, אלא במקרה הטוב לצפות בריקי גל, וחבל שכך, ונדמה שהמחזמר היה זוכה להצלחה גדולה יותר אם היה מוצג בתל אביב.

סיכום : המחזמר "קומפני" בבאר שבע אולי אינו יצירה בימתית מושלמת ונטולת כל בעיה, אולם מדובר בהפקה שרבים ציפו לה, ואני ביניהם, ובכל זאת לא יצאתי מאוכזב, אלא להיפך, וכולי תקווה שהתיאטראות הרפרטואריים האחרים ישכילו להעלות גם חומרים מורכבים כאלו (התיאטרון הקאמרי פרסם שבכוונתו להעלות בעונת 2011-2012 את המחזמר "מוסיקת לילה זעירה").