מס' צפיות - 158
דירוג ממוצע -
נשים למען החברה הישראלית
מאת: אברי שחם 10/03/12 (23:53)

יום האישה אומנם נגמר, אבל גם ביום שאינו חג, ניתן להביע כבוד לקבוצות נשים שאני מעריך ביותר את פועלן. אינני מאמין בכך, כי אדם יכול להיות אובייקטיבי לחלוטין והבחירה שלי כמובן הושפעה על-ידי השקפותיי הפוליטיות, אבל אני יכול לפחות לומר שאין לי עניין אישי בנושא, אינני מכיר את הגופים שאני עומד לכתוב עליהם, היכרותי עמם מבוססת על קריאה בעיתונות בלבד ואף אינני מנסה לשכנע מישהו שאני צודק והוא לא.

גוף שמזה זמן רב אני מתפלא מפועלו, הוא ה-מחסום watch, נשים נגד הכיבוש ולמען זכויות אדם. ישראל היא מולדתי, אני חי כאן, יש לי ילדים, נכדים, קרובי משפחה אחרים, חברים ואינני מתעלם מהעובדה ששוררת איבה רבה בין הפלסטינים והיהודים והקיצונים משני הצדדים עושים הכול, כדי לפגוע בצד שכנגד, שקיימות התארגנויות טרוריסטיות שאינן בוחלות בשום דבר, כדי להרוג בנו ורק האמצעים הביטחוניים שישראל הנהיגה מונעים מהן לבצע את זממם. אני גם לא נכנס כאן לוויכוח, מדוע לא הושג עד עתה שלום עם הערבים ומדוע הכיבוש נמשך כבר כ-45 שנים, אבל כל עוד הוא נמשך ובנינו ונכדינו נאלצים לשרת בשטחים הכבושים, אני רואה חשיבות בכך שיהיה גוף אזרחי בלתי תלוי כלשהו שיפקח על הפעילות הצבאית ויתעד אירועים חריגים.

אני אומנם לא נקרא יותר לשרות מילואים, אבל נלחמתי בשלוש מלחמות, שירתי בשטחים ואני יכול לספר מניסיוני האישי, כי באזרחים תמימים והגונים, כאשר עולים על מדים וניתן נשק לידם, חל שינוי מסוים והם נוהגים אחרת מאשר בחיים האזרחים. לא כל אדם מתאים לשרות במשטרה וכאשר על אנשים בעלי דעות אישיות מסוימות, שלא קיבלו הכשרה לכך,  מוטל לשרת במחסום, לבדוק תעודות, לחפש בכליהם של אזרחים, למלא תפקידי שיטור, לפזר הפגנות, הם עלולים לנהוג - וכאן אני מתבטא בזהירות - בצורה שרק תגביר את איבה כלפינו ותיצור מרירות שיתכן ובעתיד יהיו לה תוצאות טרגיות שאת סופן מי ישורון.

משום כך אני מסיר את כובעי בפני אותן 300 המתנדבות האמיצות שתורמות מזמנן הפנוי, לא חוסכות מאמץ, מנסות לעסוק בחשיפת המציאות, "משקיפות מדי יום במחסומי צה"ל בעומק הגדה ועל גדר ההפרדה, בדרכי עפר נידחות ובכבישים ראשיים, במשרדי המנהל האזרחי (מת"קים) ובבתי משפט צבאיים - ומתעדות את מראה עיניהן ומשמע אוזניהן".

באתר של מחסום ווטש צילומים, דו"חות יומיים, עדויות, סרטוני יוטויב שצילמו המתנדבות. הסתכלתי באחד מהם, על מחסום קלנדיה, דצמבר 2011 ונדהמתי מהצורה בה המוני אנשים דחוסים בין סורגי מתכת, מטפסים על הגדרות, נדחקים ומחכים לתורם ולמה? בסך הכול כדי להגיע לעבודתם בישראל. ראיתי מסלול המכונה "הומניטארי" ובו נשים וילדים, אני לא ראיתי במעמד המשפיל הזה שום דבר הומניטארי. תאמרו: סרט מגמתי, אבל מה יכול להיות מגמתי בעובדות המצולמות בשטח? אלה היו אנשים חיים, לא ניצבים, שחקנים. על הביטחון חייבים לשמור, אבל אם זה המחיר, האם לא היה הרבה יותר אנושי, לא לתת להם בכלל להיכנס לישראל, לתת להם מדינה משלהם ולאפשר להם לנהל בעצמם את חייהם.  

גוף אחר על טהרת נשים, שעל קיומו נודע לי רק בעקבות מודעות בעיתון, הקורא לעצמו פשוט "לא מצייתות", בחר בדרך של מרי אזרחי. באחת המודעות נכתב בין היתר, כי "אנחנו שבות ומודיעות בזה בפומבי שכולנו מפרות ונוסיף להפר את הצווים והחוקים המגבילים את חופש התנועה של האוכלוסייה האזרחית בשטחים הכבושים".

"עשרות הנשים היהודיות הישראליות", החברות בהתארגנות הזאת, שמו להן למטרה להסיע עמן נשים פלסטיניות ואת ילדיהם לטיולים על שפת הים, לגנים ציבוריים למשחק עם ילדים ישראליים, לאירוח בביתן.

לפני שנה, במסגרת יום האישה, ערך הארגון כנס, בו השתתפו כ-250 נשים יהודיות ופלסטיניות. בכנס סיפרו המשתתפות הפלסטיניות על "הסבל במחסומים של נשים המבקשות להגיע למקום עבודה על מנת לפרנס את משפחותיהן, או לקנות מצרכים ומבלות מדי יום שעות ארוכות בתורים ומתקני בידוק שבהם הן זוכות ליחס משפיל".

"משתתפות הכנס התייחסו גם לפיגוע באיתמר שהתרחש בלילה הקודם. רבקה סום, פעילת שלום ותיקה, אמרה: 'האירועים האלימים האלה, שלא ייפסקו כל זמן שיימשך הכיבוש, מחזקים את המחויבות שלנו לפעול ביחד יום יום לסיום המצב הקיים, שהוא בלתי אפשרי'".

גם השנה ייערך כנס דומה ואם לא היו לי התחייבויות אחרות (והיו מאפשרים לגבר להשתתף) הייתי משתדל להגיע אליו.

אני מצדיע בפני הנשים אצילות הנפש, החברות בשני הארגונים הנ"ל ומספקות לחברה הישראלית שרות חיוני, או כפי שמישהו אמר "עדות מוסרית". הכיבוש משחית, אני חושש, כי לחלק מהחיילים ששרתו בשטחים הכבושים ובמסגרת תפקידם נאלצו להתעמר באוכלוסייה אזרחית, נגרם נזק נפשי ועם סיום שרותם הצבאי יזדקקו לסיוע, כדי לתפקד בחברה שקיימים בה בתי משפט, זכויות-אדם ולא שולטים בה חוקי המערב הפרוע. אני שמח, כי קיימים בארצנו אנשים בעלי מצפון, הדואגים לכך שהחברה שלנו לא תאבד צלם אנוש.

אני מתכבד בזה להציע את מועמדותם של הארגונים "מחסום ווטש" ו"לא מצייתות" לקבלת פרס ישראל האלטרנטיבי.

הכותב הוא ישראלי נשוי, שלושה ילדים, שישה נכדים. עוסק בעריכה וכתיבה טכנית לפרנסתו ובכתיבה יוצרת ותרגום בעברית, אנגלית והונגרית וגלישה באינטרנט להנאתו. גר בת"א וגאה להימנות על חברי מרץ.

 

רוצים לפרסם את דעותכם ב"פרשן"? גם אתם יכולים! לחצו כאן

 

גולשים יקרים, הכותבים באתר משקיעים מזמנם בשבילכם, בואו ניתן להם תגובה! כתבו למטה (בנימוס) את דעתכם.

דרג מאמר:          
תגובות למאמר זה לא התקבלו תגובות לקריאת כל התגובות ברצף
אין תגובות למאמר