שנת 1961

 א- מעברה

  

אף כי בבילה אליהו ז"ל ואני, שנינו יוצאי בבל, בכל זאת, עד שלא הגיעו הורינו לקסטינה המעברה, לא הכרנו זה את זה.  אליהו מצפון עיראק הוא, בן העיר קרקוק ואני מדרומה של עיראק בן העיר עמארה הסמוכה לקברו של עזרא הסופר. שנינו נפגשנו במעברה,  אליהו עם הוריו ואני עם הוריי באוהל מס' 2.

  

הימים של ראשית שנות החמישים היו ימים מעברתיים , ימי צנע ומחסור. לצעירים לא היה מה לעשות במעברה, כי להמשיך בלימודים  וללמוד לא יכלו! היכן? ואיך יסעו ? ומי יממן עלות לימודיהם ? עבודה לא ניתנה להם כי בקושי היא ניתנה למשפחות מרובות הילדים, חמש עשרה יום לכל היותר, בקרן הקיימת. לקרא ספר ?אין ספרים ואין ספריה, ומי בכלל ידע לדבר עברית, מלבד צעירים שהיו בוגרי תנועת החלוץ המחתרתית בעיראק.  לקרא עיתון ? מי ראה עיתון במעברה ?לשמוע רדיו ?אין חשמל! גם אין רדיו אפילו הפועל על בטריות של כלי רכב שלא היו במעברה או בסביבותיה. בקצור ימי תוהו ובהו וחושך על פני קוצים .

  

ב- בית ברל

 

והנה יום אחד, מגיע למעברה ווז ווז - אשכנזי - אדמוני  ושמו יוסיפון. יוסיפון זה חיפש צעירים דוברי עברית, משכילים, כהה עור להכשירם להדרכה במעברות.

יוסיפון, דג אותנו בקלות מביצת המעברה, אל בתיה החמים של מדרשת בית-ברל ליד כפר-סבא. אליהו ואני ועוד 30 צעירים מרחבי הארץ, עברנו את הקורס הראשון להדרכה . לאחר סיום הקורס החילונו לעבוד במגרשי משחקים ובמועדונים במעברות.

אני עבדתי בקסטינה ובמעברת גדרה במחיר שלושים לירות לחודש כולל הוצאות נסיעה אך אליהו פנה לעסקנות ציבורית.

  

בין השנים  1952-1955 התגייסתי לצה"ל וכן גם אליהו, אבל הוא השתחרר בגלל פציעה ברגל והחל להשתלב בחיים הפוליטיים של היישוב.

  

במשך כל שירותי הצבאי, שמרתי על קשר ופעלנו יחד לארגן את הצעירים , ליטול גורלם בידיהם לפעילות תרבותית מבורכת, להמתיק את אפלת המעברה,  בערבי ריקודים, הצגות תוצרת עצמית, ערבי הווי, ספורט ובידור ללא כל סיוע ממסדי.

  

סיפור מאותה תקופה בשם "שתי הצגות באולם אחד" פורסם בביטאון לספרות אפיריון בעריכת המשורר ארז ביטון שיצא לאור בחורף 1985 ופורסם בעמוד 100 .

  

עוד בשנת 1955 היה אליהו חבר בועד המקומי של המעברה  והיה ממייסדי מועצת הפועלים . בשנה זו, אני סיימתי את שירותי הצבאי המלא והתחלתי לטפל בביעור הבערות והנחלת הלשון העברית לעולים באזור.

  

גם אילנה מורד (אז ראם) עבדה באותן שנים בהסתדרות, בלימודי הנחלת הלשון לעולים, ברישום להסתדרות, בפעילות בקרב הצעירות וכל זאת בטרם תכנס לפעילות בארגון אמהות עובדות.

  

ג. ממעברה למועצה מקומית

  

בשנת 1958 שר הפנים בר יהודה מינה לראשונה מועצה ממונה למעברה וכעבור שנה

ב-1959 בחירות. אליהו בבילה נבחר כחבר מועצה המקומית אחד מתוך תשעה חברים.

  

שנות הששים  היו שנים דרמטיות במיוחד לקריית-מלאכי: קליטת עלייה, אבטלה קשה, תנאי מגורים קשים, נסיון לשוות למעברה ולשרידיה, צביון של ישוב מן המניין. גבר הרצון להשתחרר מעטיניה של המועצה האזורית באר טוביה  ולקבל עצמאות מוניציפאלית. נעשו הכנות להפיכתה של המעברה  לישוב קבע ובכל

המאבקים האלה נטל אליהו בבילה חלק.

  

התוכלו, קוראים יקרים, לדמיין לעצמכם איך נראתה קריית- מלאכי, לפני כחצי יובל והיא אז בת עשר שנים,  מבחינה פוליטית, וחברתית ? נכון! קשה. אז בואו ואספר לכם!

  

ד. הנהגת יבוא או הנהגה עצמית?

 

  

בשלישי לנובמבר 1959 נערכו בחירות למועצה המקומית הראשונה בקריית מלאכי מספר הקולות הכשרים היה: 1639 וכמובן המפלגה הגדולה  הייתה מפא"י שזכתה עם מפלגת אחדות העבודה בששה מנדטים מתוך תשעה. המפד"ל זכתה בשלושה מנדטים ומפלגת חירות אז לא הייתה קיימת .

  

חיים צוקרמן שהמיר את שם משפחתו על פי ה"סטייל" של הימים ההם, לגושן נבחר לראשות המועצה. לגושן היה קשה להתמודד עם מצוקות הישוב. נכון, הוא היה עורך דין ומשכיל, אבל דווקא מצב זה, הבליט את זרותו אל העולים. הוא לא היה בדיוק "אחד משלנו". מאידך, כינון המועצה, העלה את רף הצפיות של התושבים, מן בממסד,  שהנה סוף כל סוף, יש כתובת לבעיות ולדרישות ומאידך לא רק שהמועצה לא יכלה לענות על צפיות התושבים, אלא, היא עוד דרשה מהם לשלם מסים. כינון המועצה המקומית הייתה דומה, לזה שבא לבקש קרניים וחתכו לו אז האוזניים. ובלשון עמך "רצינו אותו עון (סעד ), יצא פרעון(פרעה).  

מדי יום, צעקות מריבות, איומים. הפניות לשכת הסעד והבקשות לתמיכות הלכו ורבו

מישהו החליט לנקום בממסד ושלח אש במשרדי המועצה שמשרדיה היו בבית גיל (היום מרכז מסחרי במרכז). החלו חקירות משטרה, מעצרים\ הקצור, בישוב הדומה לאפרוח שטרם נבטו נוצותיו הקולט עוד ועוד עולים זה לא היה נעים.

  

ההסתדרות שלחה את אביגדור רקח ז"ל מהמרכז החקלאי ובהוראת מרכז מפא"י (מפלגת פועלי ארץ ישראל) לכהן כמזכיר מועצת הפועלים.להיות כוח עזר לגושן ראש המועצה . אך שיגורו של רקח, החריף את המצב . ולמה ?

  

כי שניהם חיים גושן (יוצא רומנייה שחי במצרים ועלה משם ארצה ) ואביגדור רקח (יוצא לוב שגר בבת ים ) היו "יבוא" של מפא"י שלא כל כך האמינה שהכוחות המקומיים מסוגלים להנהיג את הישוב. דוד עבודי, למשל, בהחלט היה מסוגל כאיש שסיים בגרות בעיראק ובן למשפחה ענפה יוצאת קהילת שהרבאן שמצפון לבגדאד וכמוהו אליהו בבילה, אף - כי לא היה משכיל כעבודי, היה מנוסה מאד ובעל לב חם בטפול בבעיות הפרט , לצד אחרים רבים וטובים שהיו כאבן שאין לה הופכין, שהיו בהחלט מסוגלים ליטול  את האחריות על עצמם לנהל את הישוב.

  

קריית מלאכי בימים ההם הייתה כמרקחת, התסיסה החברתית בישוב גאתה, החלו להישמע קריאות "לסילוק הזרים " ובפרט, קולות עלו במועצת סניף מפאי, שהייתה פעילה, אולי יתר על המידה, לפי צפיות הימים ההם. נושא "המרד"  היה מדריך הנוער העובד אז, עודד בבילה ז"ל.  "מה? אנו נכים? למה זרים ישלטו בנו ?"

במועצת סניף מפא"י היו לעבודי ולבבילה כוחות כמעט שווים והסניף כידוע רצה בכוחות מקומיים שינהיגו לו את הישוב ולא אנשים ממונים מבחוץ.

  

הקש ששבר את גב הגמל וגרם לתסיסה רבתי בישוב היה רצונו הלגיטימי של גושן כראש מועצה להנהיג לראשונה בתולדות הישוב גביית מיסים .זה היה כמו לבקש מיחף נעליים. אך לא היה מנוס ממסים כי יש מועצה שצריכה תקציב. אך התושבים

בעשר שנות מעברה לא שלמו אף לא אגורה וגם לא קבלו מזרים אף לא אגורה  לכן , הנהגת גביית מסים אז הייתה "גזרה " שהציבור לא היה יכול לעמוד בה.

  

וכל נזקק ונלחץ, פנה לביתו של חיים גושן ברחוב שנקרא פעם רח' גושן. התפרץ לבית, הפריע לאישה ולילדים, בקיצור, משפחת גושן נאלצה לעבור לתל- אביב וחיים גושן המשיך לכהן כראש מועצה .

  

מועצת סניף מפא"י דנה במצב שנוצר ורבים דרשו להחליף את גושן בהיותו תושב תל- אביב בפועל ולא תושב קריית-מלאכי. קולות גם נשמעו להחליף את אביגדור רקח מזכיר מועצת הפועלים שגם הוא היה תושב בת-ים ולא גר בקריית מלאכי. הקיצור הסניף החליט שיש להחליף את ראש המועצה והשאלה במי? בעבודי בבבילה או באחר ?

  

  

  

  

  

ה, שרגה נצר מתל אביב קבע מי ינהיג את קריית - מלאכי !

 

יום אחד, הגיע שרגא נצר ז"ל ממפא"י לבניין מועצת הסניף בשעות אחר הצהרים עת התכנסו פעילים לקראת בואו, על מנת לשטוח בפניו את דרישותיהם ואז רק נכנס ובטרם החל הדיון שאל:

  

- "למי כאן יש חמולה גדולה?"

אמרו לו:

•-         "לעבודי דוד , יש פה הרבה שהרבנים יוצאי העיר שהרבאן! "

•-         "אז מה הבעיה ? החלטתי היא , שעבודי יהיה ראש המועצה הבא!" אמר ויצא עם הפמליה שלו.

•-         "מה פתאום? מי אתה שתקבע? אנחנו צריכים להחליט! מה אנחנו בובות?"

הכול נשאר כפי שאומרים בערבית "כלאם פאצ'י". להרגעת הרוחות הודע מזכיר  הסניף שביום ראשון תתקיים ישיבת מועצת סניף במועדון יחדיו בתל- אביב לבחירה פורמאלית וסופית של ראש-המועצה הבא . ומדוע לא בקריית- מלאכי? מובן מאליו כי חששו ממריבות בין שני הפלגים, הפלג של מר דוד עבודי והפלג של אליה בבילה.

 

 

ו. הצעת פשרה לשלום בית

 

 

השבת לפני יום ההצבעה הייתה סוערת. בין חברי שני הפלגים הייתה התרוצצויות. עבודי מועמד ובבילה מועמד וחברים התקשו והתנדנדו בין זה לזה.

 

ואני עבדכם הנאמן, הבחנתי שהיצרים הולכים ומשתלהבים וקרע גדול עתיד לשסע את חיינו היומיומיים, הן כחברים הן כשכנים כפטריוטים לישוב ולדמותו, החלטתי להתערב ולהיות מליץ יושר להשכין שלום בין הנצים. כינסתי חברים מרכזיים והצעתי להם להביא למועצת הסניף הצעה מוסכמת והיא :

 

"מועצת סניף מפא"י שלנו בקריית מלאכי , מחליטה פה אחד, ששני ראשי המוסדות המכהנים: מר חיים גושן יו"ר המועצה המקומית והח' אביגדור רקח מזכיר מועצת הפועלים בהיותם גרים מחוץ לישוב יוחלפו במועמדים מקומיים, את  גושן יחליף עבודי דוד ואת רקח יחליף בבילה אליהו ובא לציון גואל.

 

הצעתי זו, זכתה לתמיכה נלהבת של כל הצדדים .  כולם החליטו שאני, אביא הצעה זו להלטה, בישיבה של יום ראשון וכולם התחייבו בשבועה וללא עוררין שיצביעו בעדה פה אחד .

 

 

 

 

 

ז.הדיון במועדון יחדיו בתל אביב

 

והנה בא, יום ראשון אחר הצהריים, חברי מועצת הסניף מוסעים במשאית, למועדון יחדיו בתל-אביב.

 

•-         "חברה' ! בלי בגידות ! זכרו! הצעה אחת, פה אחד! וכונו נצא נשכרים ומאוחדים."

 

את ישיבת מועצת הסניף במועדון יחדיו שבתל אביב , ניהל הח' מיכה שביט ז"ל מנהל מחלקת הארגון אז ,  של מפא"י.

 

- "מי יש לו הצעה לראשות המועצה?"

 

הרמתי ידי, קמתי ואמרתי:

 

"על דעת כל חברי מועצת הסניף, מוסכם פה אחד, שעבודי דוד יחליף את מר חיים גושן לכהן כראש מועצה בקריית-מלאכי, ובבילה אליהו יחליף את  אביגדור רקח במועצת הפועלים. על הצעתי זו נצביע פעם אחת פה אחד "

 

•-         "למי יש הצעה אחרת ?" שאל מיכה שביט .

 

שתיקה. אין הצעה אחרת.

- "הבה  נצביע פה אחד ונצא לחגוג" - אמרתי בהתלהבות .

 

- "לא!" אמר מיכה שביט , "נפצל את ההצבעה. תחילה נצביע על ראשות המועצה ואחר כך .."

-  "חברה אל תסכימו! הצעתי היא מקשה אחת". אמרתי .

 

•-         "מי בעד פיצול ?" שאל מיכה שביט

מיד,  החלו מספר חברים להסס: "מה זה משנה ? הצעה אחת או שתים העיקר באו נגמור! עזרא! אל תתעקש!"

•-         "חברים!"  אמרתי , "יש כאן מלכודת אל תפלו בפח!"

 אך החברים הסכימו בתמימותם , לפיצול וכולם מלבדי הצביעו בעד הצעה זו .

פניו של מיכה שביט אורו כשמבטו נעוץ בפניי לאמור : נו ? מיכה המשיך וקרא בקול : 

 

      - "מי בעד עבודי לראשות המועצה ?"

כולם הרימו ידיהם פה אחד כולל בבילה והפלג שלו. מחיאות כפים , חיוכים ושביעות רצון כללית .

 

-" נו? מה עם החצי השני של ההצעה ? תמשיך מיכה!"

-"מה פתאום? הצעתך לא הייתה על סדר היום. הישיבה נעולה ושלום."

 

שלום? איזה שלום יכול לבוא לעיירה שלנו לאחר מה שקרה ?

 

אני משאיר לכם, קוראים יקרים, לדמיין לעצמכם את אשר ארע : צעקות, מהומות, האשמות, פילוג ואיומים .

 

ח.לבסוף בבילה  מזכיר מועצת הפועלים

 

כך המשיך בבילה לעבוד מחוץ לישוב במזכרת- בתיה וב"חרובית" ואילו אני כעונש על הצעתי המחוצפת קבלתי מכתב חריף מרקח אביגדור מלא השמצות שבגינו תבעתי אותו על דיבה בו זכיתי לפיצוי כספי שמעולם לא שולם לי. רק שנים אחר- כך

נבחר בבילה כמזכיר מועצת הפועלים וכן כחבר הרשות ובשורה של תפקידים נכבדים ארציים אחרים ..

תרומתו של בבילה לקריית- מלאכי רבה מאד. מלבד היותו רגיש למצוקות הזולת הוא היה עקבי ומתמיד  בפעילותו לקליטת עלייה, לעידוד יוצרים ואנשי רוח. הוא עמד על זכויות העובדים בעיירות פיתוח ובשנים האחרונות נרתם לפעילות באגודה ובוועד למען החייל . שנים כיהן כחבר מועצה והיה כתובת לכול נזקק ומי לא היה נזקק בימים ההם ?

 

אליהו בבילה היה מחניכיה של רבקה גובר ז"ל שחינכה אותנו, כי שמחת הנתינה רבה משמחת הקבלה ואכן, לא לחינם, קראו את בית החייל על שמו, שאכן ראוי הוא לכך. יהא זכרו ברוך.