כאשר אנחנו שומעים בכותרות הראשיות של כל אמצעי התקשורת המרכזיים על גבר שרצח באכזריות את אשתו, הדיווחים מלווים בתיאורים גרפיים מאוד קשים ומזעזעים שנכנסים עמוק לתודעה הציבורית שלנו. ללא ספק רצח של נשים בידי גברים הוא פשע חמור וטרגדיה קשה אבל אם תבדקו היטב תגלו שבמקרים בהם נשים רוצחות גברים, מעבר לחוסר הרגישות, האדישות, האטימות והדיווחים השטחיים והקצרים בתקשורת, מתרחש עוול הרבה יותר גדול: נעשה מאמץ עצום לשכנע את הציבור שהמעשה נעשה כאקט של הגנה עצמית, שהאישה הגיבה לאחר התעללות ממושכת או ניסיון אונס או תקיפה אלימה ושהנרצח בעצם "קיבל את מה שמגיע לו", בלי כל אפשרות לקבל את גרסת המנוח.

תיאורים אלה לא מתייחסים רק למקרה כזה או אחר אלא לשיטת עבודה מסודרת ועקבית שפיתחו, הכתיבו וקבעו משפטניות פמיניסטיות בארה"ב בתחילת שנות ה80. ד"ר וורן פארל, פסיכולוג קליני שהיה שנים רבות דובר של הארגון הפמיניסטי הגדול ביותר בארה"ב NOW, מספר בספרו THE MYTH OF MALE POWER כיצד הפכו הפמיניסטיות רצח מתוכנן מראש ובכוונה תחילה של גבר בידי אישה למעשה שנתפש אוטומטית כ"אקט של הגנה עצמית". הוא מביא בספרו דוגמאות רבות, בין היתר: רצח של גברים חולים בשנתם, שימוש ברוצח שכיר ומקרים רבים של רצח ילדים בידי אמהותיהם שכלל לא נענשות, בגלל דוקטרינה משפטית מאוד דומיננטית שפיתחו הפמיניסטיות, לפיה אישה אף פעם לא יכולה להיות אשמה במעשיה, חמורים ככל שיהיו כי תמיד יש גברים שאפשר להאשים, ואם אין גבר ספציפי הן תמיד יכולות להאשים את הקולקטיב הגברי שהן מכנות "הפטריארכיה".

במקרה לדוגמא מארה"ב, אישה בשם אנדריאה ייטס הטביעה למוות את חמשת ילדיה בשנת 2001. היא הורשעה תחילה ברצח אבל לאחר מסע קמפיינים מאסיביים ומתוקצבים היטב של ארגונים פמיניסטיים כמו NOW (הארגון הלאומי לנשים בארה"ב), שהתגייסו להגנתה של ייטס, הן הצליחו להביא לשחרורה מהכלא והעברתה לטיפולים פסיכיאטריים בטענה לחוסר שפיות. במקרה אחר, שמרטפית בריטית צעירה בשם לואיז וודורד, הורשעה ברצח פעוט בן 8 וחצי חודשים שהטיחה ברצפה בפראות בשנת 1997, אך לאחר הפגנות ולחץ ציבורי עצום, השופט נכנע ושינה את סעיף ההרשעה להריגה. מאז לואיז הספיקה להשתחרר, ללמוד משפטים וכיום היא עורכת דין מדופלמת.  

בנוסף יש גם תירוץ מוכן מראש של תאונה ("אופס, לא התכוונתי") כפי שקרה במקרה של מאבטחת שירתה למוות בפניו של גבר שלכאורה הטיח בה "הערה שוביניסטית", כפי שפמיניסטיות רבות דאגו להדגיש בטוקבקים שונים ("את לא יודעת לירות").

דפוס ההגנה על נשים רוצחות מתחיל באמצעי התקשורת. האדם הראשון שמתראיין, מצוטט וטענותיו מקבלות במה מרכזית הוא פרקליטה של החשודה. הדפוס נכון גם כאשר הקורבנות הם ילדים או תינוקות חסרי ישע. הלחץ העצום של העיתונות ובמיוחד עיתונאיות פמיניסטיות שמתגייסות להגן על נשים רוצחות ואלימות משפיע ובסופו של דבר, המקסימום שאפשר להרשיע אישה הוא בהריגה ולא רצח, מה שמצמצם את עונשה למספר שנים בודדות בכלא במקום 20-30 שנה כפי שגברים מקבלים על עבירת רצח. אפילו באתר פמיניסטי כמו נש"ר אפשר לקרוא על עובדה זו שבעצם משתלם להיות אישה רוצחת בישראל, מה שנכון בעצם לגבי כל מדינה מערבית שנשלטת ע"י ארגוני פמיניזם קיצוני.

נוח לפמיניסטיות לדקלם בכל פעם את הטענה החלולה כאילו העובדה שרוב האסירים הם גברים "מוכיחה שגברים אלימים יותר", כי הן מלכתחילה דואגות שנשים לא ייענשו בחומרה על עבירות חמורות ביותר שגברים יושבים עליהן בכלא עשרות שנים, לעומת שנים בודדות שנשים מקבלות אם בכלל (עבירות הכוללות אלימות, התעללות בילדים, אונס, רצח וכו').

קרימינולוגית חוקרת מארה"ב בשם דברה שרמן קופלן מסבירה שהעובדה שרוב הרוצחים המורשעים שבבתי הכלא הם גברים לא מעידה כלל שגברים רוצחים יותר אלא בעצם שקל יותר לנשים לחמוק מעיני החוק בגלל שילוב של תפיסות חברתיות מוטעות ושימוש בשיטות שלא משאירות עקבות כמו הרעלה או הפעלת רוצח שכיר. עדיין לא חסרים גם מקרים של רצח פרונטלי בנשק חם כמו במקרה של אסתר מיכאלי - אישה שירתה למוות באדם על רקע סכסוך עסקי, נשפטה למאסר עולם אך לבסוף ביהמ"ש העליון הורה להפחית בעונשה בטענה על "מצוקתה הנפשית". מעניין האם גם כאשר האישה קיבלה את רישיון החזקת הנשק מישהו העלה בדעתו שהיא "תיקלע למצוקה נפשית" או "חוסר שפיות זמנית"?

זה אותו פמיניזם ואותם ארגוני נשים שיוצאים להיאבק באלימות בחברה הישראלית, רק כשהיא פוגעת בנשים, אבל מצדדות אוטומטית בנשים אלימות, מתעללות ורוצחות, מציגות אותן מראש כקורבנות ופועלות להקלה מרחיקת לכת בעונשן. באווירה כזאת אין מה לדבר על החמרה בענישת מטפלות מתעללות כמו זאת שצולמה לאחרונה ב"כלבוטק". ההיפך הוא הנכון: הפמיניסטיות מתרעמות שבכלל מעיזים להעלות סיפורי התעללות כאלה בטענה ש"גברים מבצעים פשעים חמורים יותר" וכאילו "הגברים מנסים למנוע מהנשים לצאת לעבוד".

תמונה: Cody Proctor