מס' צפיות - 199
דירוג ממוצע -
סופה של תקופה קשה אך מרתקת
ביום שלישי הקרוב תגיע לסיומה מערכת בחירות צמודה ,מרתקתאשר מכילה את השינוי שעברה אמריקה בארבע השנים האחרונות.
מאת: רועי אורן 02/11/12 (23:33)

בעוד ארבעה ימים, ב-6 בנובמבר, ילך "העם הנבחר" אל הקלפי (למעט לפחות 35 אחוזים מקרב בעלי זכות הבחירה שכבר מילאו את חובתם האזרחית בתהליך ההצבעה המוקדמת).

זאת, בסיומה של התמודדות חריפה וצמודה מאין כמוה על המשרה הנכספת, שהחזירה את אמריקה במנהרת הזמן למערכות הבחירות השקולות, שהתקיימו בשנת 1960 (בין הסנאטור הדמוקרטי ג'ון קנדי לסגן הנשיא ריצ'רד ניקסון) ובשנת 2000 (בין מושל טקסס ג'ורג' בוש הבן לסגן הנשיא אל גור).

במבט כולל אפשר לקבוע שלפחות חלק מהאסטרטגיות, שהינחו והובילו את הצדדים במירוץ סוער זה, היו מעוגנות בדפוסים שהתגבשו ונוצקו עוד בתקופת השפל הכלכלי הגדול, שנחת כצונאמי על אמריקה השאננה והשבעה בשנת 1929.

כלומר:  על רקע המצוקה, המחסור והאבטלה ההמונית, אשר הצמיח שבר כאותי  זה, הצליח הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט ליזום מהלך, שנצרב לדורות בזיכרונה הקולקטיבי של אומתו.

המדובר בכינונה של "הקואליציה הגדולה", שהורכבה מפסיפס אתני, חברתי ופוליטי עשיר, שהתכנסה באוהלה של המפלגה הדמוקרטית.

תחת קורת גג זו העניקו אנשי "הצווארון הכחול" הקתולים ממוצא איטלקי, אירי ופולני; הלבנים מן הדרום, שההפרדה הבין-גזעית היתה לחם חוקם, ושותפיהם השחורים והיהודים, את תמיכתם לבית הלבן, במאמציו לשנות לבלי הכר את אורחותיה של אמריקה בתחומי הכלכלה והרווחה.

"הקואליציה הגדולה" יצרה את התשתית לכינונה של מדינת הרווחה, שסיפקה חבל הצלה חיוני בעבור כל מי שנותר חשוף בצריח, כאשר חרב עליו עולמו לנוכח הקריסה הכלכלית הגדולה. גם כשקואליציה מנצחת זו נפרמה והחלה להיסדק בחלוף שני עשורים (כאשר הנדבך הדרומי ניתק ממנה והחל לעשות את דרכו אל עבר המחנה הרפובליקני), היא לא שקעה לחלוטין אל תהומות השכחה והנשייה.

ומאז, מעת לעת, למשל בעידן הנשיא לשעבר ביל קלינטון, הצליחה המפלגה הדמוקרטית להחזיר עטרה ליושנה ולהשיב את "הקואליציה הגדולה" מן הכפור הפוליטי היישר אל מרכז הבמה.

באופן פרדוקסלי, ובניגוד לכרטיס הביקור המקורי שלה מתקופת השפל הגדול, שיקפו הישגיה של המפלגה הדמוקרטית, במרוצת ארבעת העשורים האחרונים, דווקא את יכולתה להתרחק מן השוליים הליברליים של המפה הפוליטית.

ואכן, כפי שמעידים ניצחונותיהם של קלינטון ב-1992 ושל הנשיא הנוכחי, ברק אובאמה, לפני ארבע שנים, המפתח לשובו של חלק לפחות מן הדרום לחיק הדמוקרטי, היה טמון באימוץ מדיניות מתונה של "אמצע הדרך", בזיקה למרחב החברתי והערכי.

זאת, נוסף על כישלונותיהם של הנשיאים הרפובליקנים ג'ורג' בוש האב ב-1992 ובנו ב-2008 במישור הכלכלי.

                                       החלום ושברו

שילוב זה של מחויבות למשול מן המרכז הפוליטי ולא מן השוליים הליברליים, ושל מצוקה כלכלית, הוא שהעניק לקלינטון ולאובאמה את חלון ההזדמנויות כדי לפרוץ לפיסגה, וכך להחיות את יסודותיה של "הקואליציה הגדולה".

למשל, במקרה של אובאמה היתה הצלחתו הראשונית מרשימה עוד יותר, שכן לא זו בלבד שגייס למחנהו שלוש מדינות דרומיות (וירג'יניה, צפון קרוליינה ופלורידה, שחוו תמורה דמוגרפית, חברתית ואידיאולוגית עמוקה) כחלק בלתי נפרד מקואליציה זו, אלא גם יצק לתוכה את יסודותיה של קואליציית-על חדשה.

המדובר בנציגי המעמד הבינוני והמעמד הבינוני הגבוה, שבמרכזם בעלי המקצועות החופשיים, אנשי הצווארון הלבן והקהילה העסקית, שבבחירות 2008 נכנסו בהמוניהם אל תוך האוהל הדמוקרטי הגדול והמלכד, וכך העניקו לאובאמה את הניצחון הגדול.

וזאת ,על רקע המשבר הכלכלי המחריף והמשך ההסתבכות במדבר העיראקי, ולנוכח הבטחתו של אובאמה לנתב עצמו אל עבר המרכז הפוליטי והאידיאולוגי ולהימנע מהתנהלות מגזרית צרה, ערקו, אפוא, ציבורים אלה בהמוניהם משורותיה של המפלגה הרפובליקנית.

ואכן, הנשיא ברק אובמה  הצליח להכניס תחת כנפיו של המחנה הדמוקרטי גם את הפרברים האמידים והמשכילים שבפאתי ריכוזים עירוניים רבים בכל רחבי היבשת, שהשקפת עולמם התאפיינה בפלורליזם, ושהיו רחוקים שנות אור מכל דוגמה אידיאולוגית (מימין או משמאל), או מניציות ביטחונית-לוחמנית.

קיבוצים אלו היפנו עורף לנחרצות האידיאולוגית, שייצג הזרם הניאו-קונסרבטיבי מבית היוצר של הנשיא בוש הבן ושל סגנו ריצ'רד צ'ייני, וכך ניתקו את עצמם - באבחה אחת - מן ההוויה הרפובליקנית.

בה בשעה נראה היה ב-2008 שהמפלגה הרפובליקנית התכנסה אל תוך מתחמיה הכפריים, העיירתיים, הדתיים, השמרנים והלבנים המסורתיים, שאיבדו לכאורה את הקשר עם ההוויה הדינמית, התוססת והמתחדשת של החברה האמריקנית בת זמננו.

ואולם, לא חלפו אלא ארבע שנים בלבד ממהפך זה, ובניגוד ל"קואליציה הגדולה" של שנות ה-30, שהטביעה חותם עמוק ומתמשך על המערכת הפוליטית האמריקנית, אופפים היום, ערב ההכרעה, סימני שאלה רבים את מידת חוסנה ויציבותה של "קואליצית העל" החדשה שכונן אובאמה.

לא זו בלבד שנדבכים מרכזיים בתוך מארג זה אינם מפגינים את אותה רמה של התלהבות ודבקות במשימה, שאפיינה את התגייסותם למחנה הדמוקרטי ב-2008, אלא שקיים ספק רב אם קומת העל במבנה הקואליציוני, שהוקם על גבי השלד של "הקואליציה הגדולה" המסורתית, תשמור אמונים הפעם לבית הלבן.

המדובר בעיקר בתושבי הפרברים המשכילים והאמידים בחלק, לפחות, ממדינות המפתח המתנדנדות, שרבים מהם מגלים עתה עמדה מסויגת כלפי הנשיא.

עצם העובדה שאובאמה לא פסע בנתיב הפוליטי המרכזי של הנשיא קלינטון, אלא העדיף למשול מן השוליים הליברליים, יצרה משקעים ונוגדנים בקרב קבוצות תומכיו החדשות בפרברים הקוסמופוליטיים והמתונים החדשים.

בהקשר זה היוותה הרפורמה המקיפה בביטוח הרפואי שהעביר המימשל ("obama care") את קו פרשת המים שהעלה סימני שאלה בקרב מגזרים אלו, באשר למיקומו הפוליטי של הבית הלבן. זאת, לנוכח עלותה הכוללת של היוזמה ועל רקע העובדה שהיתה גלומה בה, לכאורה, שבירת דפוסי פעולה מושרשים של מימשלי ארה"ב לדורותיהם, מבחינת היקף חדירתה אל תוככי המרחב העסקי.

                              ההזדמנות הגדולה של מיט רומני

שבירת הדפוס המושרש היתה, אפוא, לכאורה, הוכחה חותכת לסדר עדיפויותיו של הנשיא ה-44, שלא תאם את השקפת עולמם הכלכלית של קבוצות תומכיו החדשות.

בד בבד עם אכזבה גוברת זו מגלישתו של אובאמה אל עבר הקוטב המתערב באורח מרחיק לכת בעולם הכלכלה, החברה והרווחה, זיהה מחנה זה - בראשית אוקטובר - קו אפיון חדש באסטרטגיית הבחירות, שהוביל המועמד הרפובליקני מיט רומני.

קו זה, שבא לראשונה לכלל ביטוי ברור במיוחד בעימות הטלוויזיוני הראשון, שנערך בדנבר (ושזכה להדגש גם במישור הבינלאומי בעימות השלישי), היה פרגמטיזם מובהק.

לאחר חודשים ארוכים, שבהם נותר המועמד הרפובליקני כלוא ומחושק על ידי עמדות שמרניות מובהקות (וזאת מחשש ששבירה למרכז תעלה לו באובדן תמיכתו של הבסיס הרפובליקני), נטל רומני יוזמה וביצע פניית פרסה אל עבר המאגר הגדול של מאוכזבי אובאמה בפרברים, שישבו עדיין על הגדר.

לאחר שתמיכתו של האגף הימני במפלגתו הובטחה לו, היפנה - אם כן - מושלה לשעבר של מסצ'וסטס את כל משאביו ומרצו בניסיון לנצל את חלון ההזדמנויות שנקרה בדרכו.

זאת, תוך חציית הקווים וכניסה היישר לתוככי המגרש הדמוקרטי.

רומני פעל, אפוא, לטשטוש הפער האידיאולוגי בינו לבין יריבו אובאמה, בעוד המסר המרכזי, שעבר כחוט השני בדבריו, היה מבוסס על יכולתו הניהולית והביצועית המוכחת במרחב הכלכלי והעסקי, ולא על אידיאולוגיה שמרנית מובהקת.

ואכן, בה בשעה שהנשיא, שהופתע בעליל מתפנית אסטרטגית זו, נותר כבוי, אנמי ומנותק במהלך העימות בדנבר, הצליח המתמודד הרפובליקני להקרין דימוי של איש מרכז מובהק, הנחוש לעשות שימוש מירבי בכישורי הניהול שלו, כדי להעלות בראש ובראשונה את מעמד הביניים (ולאו דווקא את העשירונים העליונים) על נתיב של שגשוג וביטחון כלכלי.

התוצאה ממטמורפוזה זו היתה דרמטית ומיידית, והעניקה במהירות את התנופה והמומנטום במירוץ לצד הרפובליקני, בייחוד בפרבריהן של מדינות הקול הצף. למזלו של הבית הלבן, באחדות מהן, ובראש ובראשונה באוהיו, שיעור האבטלה הנוכחי הוא נמוך מן הממוצע הארצי, וניצני האופטימיות המבצבצים בהן מעניקים לו כעת מקור לתקווה.

גם העובדה שהיה זה הנשיא הטרי אובאמה שיזם את תוכנית חילוצה של תעשיית הרכב מסף פשיטת הרגל, עשויה לשפר את מעמדו באוהיו.

שכן, בצפון-מזרחה של המדינה מרוכזת תעשיית הייצור של מגזר זה.

אך,עם זאת, בכמה מדינות מפתח אחרות המשבר הכלכלי במגזרים שונים של המשק נמצא עדיין בעיצומו, ומצב דברים זה תרם אף הוא את תרומתו להתחזקות במעמדו של איש העסקים מיט רומני.

סימני שאלה נוקבים לא פחות עולים גם בזיקה למידת תמיכתם של חישוקים מרכזיים ב"קואליציה הגדולה", שחזרה ב-2008 מתהום הנשייה אל המחנה הדמוקרטי.

ולכן, אף על פי שציבור המצביעים ההיספני, שהצטרף בהמוניו לפני ארבע שנים לקואליציה זו, עתיד לחפות במידה מסוימת על חולשה ספציפית זו, עתיד רובו המכריע של הנדבך הדרומי ב"קואליציה הגדולה" (אם לא כולו) לשוב הפעם למכורתו הרפובליקנית.

                                השפעתה של סנדי

אין שיקח הרבה זמן לשקם את החלק המזרחי בארצות-הברית אשר נפגע מידה של סופת ההוריקן "סנדי".

המנהיגות שגילה הנשיא אובמה וכן,שיתוף הפעולה הפורה בינו לבין מושלי המדינות יכולה לתת לו את האשראי מבני-המיעוטים ,ומאנשי הצווארון הכחול בדבר העובדה שדרכו תוביל את אמריקה בעתיד להצלחה.

וזאת,למרות שההוריקן "סנדי" פגע במהלך התקין של ההצבעה המוקדמת בו למפלגה הדמוקרטית יש יתרון ניכר על המפלגה הרפובליקנית בארגון מטות וצוותים.

כמוכן, פורסם כיום מדדי התעסוקה המראים נתוני אבטלה מדאיגים מחד (7.9%) שבו לא נבחר אף נשיא מכהן (להוציא הנשיא פרנקלין דנו רוזוולט בימי המשבר הגדול),אך מאידך נוצרו מקומות עבודה חדשים היכולים לשמש תקווה לבני המעמדות הנמוכים החיים באמריקה.

ביום שלישי הקרוב תסתיים אחת המערכות הצמודות,מרתקות,ורוויות מתח שהיו לנו בעשור האחרון ,ואז נוכל לדעת לאן פניה של אמריקה בארבע השנים הבאות.

 

הכותב הוא אני כרגע סטודנט לתקשורת אשר כותב בנושאים שונים מספורט ועד רווחה ואקטואליה . כרגע אני לומד באוניברסיטה הפתוחה (אולי זה ישתנה בעתיד)

 

רוצים לפרסם את דעותכם ב"פרשן"? גם אתם יכולים! לחצו כאן

 

גולשים יקרים, הכותבים באתר משקיעים מזמנם בשבילכם, בואו ניתן להם תגובה! כתבו למטה (בנימוס) את דעתכם.

דרג מאמר:          
תגובות למאמר זה לא התקבלו תגובות לקריאת כל התגובות ברצף
אין תגובות למאמר