הספר שכריכתו קלה, יצא לאור  ב - 2003  בהוצאת שלהב"ת ירושלים בסיוע הקֶּרן על שֵׁם יצחק ליב ורחל גולדברג ז"ל. ובו  שבעה שערים, הראשון: שער האהבה ואחריו: משפחתי עולה מן הנהר, מחזור ירושלים,  כְּתונת המשורר, כף החיים, החוויה הישראלית  ומרובעים עבריים.

        בהמשך אתעכֵּב על מִסְפר שירים ראשונים:"ביון הזְּמַנִּים " "שְׂפַת האהבָה" ו"כְּתוֹנֶת".  

        המשורר פותח את ספרו בשיר "בֵּין הַזְּמַנִּים", שיר פשוט, יפה וסמלי. בו מקַבֵּע את מְקום שירתו בין הזמנים ומכאן שם הספר "זריחה בין הזמנים".

        שירת המשורר באה "מן החצר הפנימית" שלו מפנימיותו והיא באה אליו בין זמן הרעש (ההוא התנ"כי של הנביא עמוס) לרעש של חיי החולין הנוכחיים. שירתו מבקשת כְּיונה הומייה לפרוֹץ ולתפוס את מקומה כשירה שקטה, רַכָּה, נבואית הבוקעת בקול דְּממה דַּקּה שאינה מְרירה ואינה פוגַעת אלא,קולחת וזורמת  על מי מנוחות .

        שירת המשורר, אכן גם מבקשת את מקומהּ בשירה הקנונית של החברה הישראלית הנוכחית, הראויה גם ראויה ובצדק כשירת אחיו התאום, לעמוד בהיכל המזרח של תרבותנו הנושֶׁנה המתחַדֶּשת.

        המשורר לא רק אוהב את שירתו אלא, כאחוּז חלוֹם  מקיים עִמָּהּ, מְעֵין דו- שׂיח. הוא אומר להּ: "בּוֹאִי אלַי תמיד שירתי " כי " אין שירה שאין לה מקום."

        מעניין, שהחפצים בחדרו של המשורר קטנים הם לעומת שירתו הגדולה וּבְנִגּוּד לחפציו הגְּלויים, שירתו נסְתֶרֶת, בוקעַת מן החצר הפנימית שלו. גם הניגוד בין הרעש המוזכר פעמים בולט לעומת שירתו השקטה והרכה.

ניתן גם להבחין בשיר חריזה יפה שאינה גורעת משֶּׁטף קריאת השיר אלא מוסיפה לו לוויית חן מיוחדת כמו : רכּה- דקה , קטנים - זמנים , הומה - מקומה , חלום -מקום. חריזה משובחת במיוחד.

        השיר הזה כּאחרים הקסים אותי ביופיו ובמובנו העמוק ואני מסכים עם המשורר כי ללא השירה והקול הדק החרישי שלהּ הבוקע ממעמקי פנימיותו של  המשורר, חיינו היו הופכים לעניים יותר למרות עושרנו החומרי .

        ועוד, בְּשיר הפותח את שער "שפת האהבה", מדַמה המשורר בשלושת בתי השיר את אהבתו לשירה כאהבת אישה. תיאורו נראה לי  אלגורי. הבית הראשון מתחיל:

" נוֹגֵע  צוֹפֵן גּוּפָהּ,

  נוֹשֵׁק קְצוֹת אֶצְבְּעוֹתֶיהָ נוֹגֵעַ

  אֲנִי מִשְׁתַּחֲוֵה לַהֲדֹם רַגְלֶיהָ

  שֶׁל הַיָּפָה."

        השירה - שפת האהבה המשולה לאישה, אינה כה ברורה ובהירה. על- פי הביטוי : "צופן גופהּ" בָּרור שהגוף אפוּף מִסתורין, לא גלוי אלא אפוף סודות הוא ומוצפן. גופהּ של שׂפת האהבה נוֹשק את קְצות אצבעותיהָ של האהוּבה. המשורר  מאהבתו אליהָ משתחווה אל הדום רגליה. הוא מדבר אליהָ בשְׂפת אהבה - שירה.

         בבית השני, הוא מקנֵא לעפר הארץ המלחֵך את שפת כַּפותיהָ של אהובתו. הוא דובר אליה בשְׂפת האהבה - שירה כי דבקה לעפר נפשו - ביטוי המביע כניעה והתמסרות השגור בתפילה.

        כְּשם שהאוהב מדובֵב את אהובתו במלים פשוטות רכות ועדינות, על מנת לעמוד על צפונותיהָ - סודותיהָ לפענחן, כך הוא מדובב את שירתו לפענח את סודותיהָ ולהיות עִמּה כְּעִם אישה להיות לבשׂר אחד  ככתוב בבראשית: " והיו לבשׂר אחד" .

        גם בשיר זה חרוזים : גופהּ - יפה, רגליהָ - כפותיהָ, חרישִי- נפשִי, בשָׂרָהּ - סודהּ.

        אהבת המשורר לאהובתו - שירתו מתבטאת בפעלים: נוגע, נושק, משתחווה, אקנא, אדובב, אדבק. הוא הפָּעיל בַּשִּׁיר והיא הפסיבית .

        גם השיר בעמוד 7 "כתונת", שיר קצר יפה ופשוט, נשאלת השאלה: מי היא זו העטוּפה בהרבה לבושים תמימים שפשטה בסתר את כותונתהֻ לאפשֵׁר לאהובה להגיע אל סודהּ הפנימי? ( על פי שיה"ש ה' פסוק ג : פָּשַׁטְתִּי אֶת כותונתי איכבה אלבשנה?)

        ההסבֵּר לשאלתי יכול להיות: השירה - שְׂפת האהבה או אישה אשר המשורר אהב.

        אם בעלת הכותונת, שירה היא, המדַּברת בשְׂפַת אהבה אזי הַשָּׁלַת הָרְבָדִים אינם אלא רובדי השּׂפה  שיש לחשׂוף להגיע אל הסוד הפנימי. אך אם בעלת הכותונת אישה היא, אזי רק לאחר הסרת רובדי מלבושיהָ מגיע האוהב אל הסוֹד הפנימי של אהובתו. 

        גם בשיר:" אהבה מוארת" שבעמוד 9 מיטיב המשורר לתאֵר את רִגעי מפגש ההתייחדות עם שירתו - אהובתו המתרחֵשׁ  בַּמַּחֲשָׁךְ. בפנייתו אל שאהבה נפשו אומר : "יש כאן מקום להרבה חושך ורק מעט אור נכנס "

        אך ככל שהמשורר מסיק את תנּוּר אהובתו, מתחילה היא לאפות לו את פִיתָּהּ הטעימה לחיכּוֹ כשמסביב שקט - הס ורק הוא והיא כְּאילו קיימים לבדם לעד בעולם. וככל שאהבתם גוברת והולכת, החושך דווקא הולך ונמוג הולך ונסוג כי האור הפנימי המשותף של שניהם רוחֵש ולוחֵש להיות קיים לעד כל הזמן ולא למות.

        אוֹר האהבה המגרֵשׁ את החושך הוא המביא את האהוּבה להיות נכונה להגיע אל סוד הייחוּד. לְאחר נגיעוּת וטעימוֹת מן הפַּת המְפַתָּה, הוא משְׁקה את אהובתו יין תוסס קדוש (שמקדשים עליו בשבתות וחגים)  ואז מתרחֵש אותו רגע נדיר וזוהר שגם אם החשכה שוב מגיחָה ונוגֶסֶת בּאור, הרי הוא המשורר יודע אותה. ואין, יְדיעת אישָׁה, אלא התייחדות ובלחשׁ משורר.  את שִׂפְתוֹתֶיהָ הוא שואף ונושף בלהָבָה בּועֶרֶת המּאירָה מאד גם בשעות החשכה.

    בספר זריחה בין הזמנים, הרבה מאוד פינות חֶמד שִׁירִיּוֹת שֶׁרָאוי וכֵיף להתענֵּג בהן. הספר אכן, כשמו כן הוא כולו זריחה בין הזמנים.