ביום שלישי הקרוב נלך כולנו לבחירות. בחירות כשמן כן הן - לבחור. לבחור את מה שיהיה ככל הנראה הרע במיעוטו, לבחור את 120 נציגינו שיחקקו חוקים, ישבו בוועדות חשובות, יקימו ממשלה שתשפיע על המדיניות של כל אחד מאיתנו. 

אם כן, מתחת לכל הסיסמאות של הליכוד, העבודה, בנט, לפיד ולבני, מסתררות הרבה מאוד קלישאות שהן כנראה ריקות מתוכן. בדיוק בגלל זה יש לא מעט מתלבטים ואם אלו יילכו להצביע, יהיה קשה לחזות את התוצאות כפי שהן צפויות כיום לפי הסקרים בכלי התקשורת.

סדרי העדיפויות של ממשלת ישראל האחרונה בהנהגתו של בנימין נתניהו בעיקר שפכה כספים על פיתוח תחבורתי, בטחוני ופדגוגי. השקעה מסיבית בפיתוח כבישים ורכבות היוו צורך כספי רב מאוד. כמובן גדל תקציב הביטחון ל-70 מיליארד שקלים שעיקר ההגדלה נבעה מבניית הגבול לאורך 250 ק"מ עם מצריים. ישראל השקיעה רבות במימוש חלק ממסקנות ועדת טרכטנברג בנושא מימוש חוק חינוך חובה מגיל 3, שכל ממשלות ישראל התעלמו ממנו. היה ברור שההשקעות הכספיות הגדולות הללו יביאו לחורים מסיבים בתקציב.

אבל בסיסו של החוסן הלאומי הישראלי הוא פת הלחם. העובדה שאחד מכל ארבעה ישראלים מצוי מתחת לקו העוני משוועת להתייחס לנושא, ומחייבת להוריד במעט את תקציב הביטחון, התחבורה והחינוך כדי לתקצב כיכר לחם בשקל. המדינה חייבת להסתכל לשכבות החלשות בעניים, על הנכים, ניצולי השואה הגוועים למוות, הפליטים שנגררים לפשע. 

אני לא מדבר על רפורמות גדולות בהרבה כמו אלו ששלי יחימוביץ' מציעה בנוגע למס החברות והגדלת מס ההכנסה על בעלי משכורות העתק, אלא על סדרי עדיפויות פשוטים למדי. 

העיקרון שעומד מאחורי הדברים הוא שלא משאירים פצועים מדממים בשדה הקרב. המדינה, כמפקד אחראי לחייליו, צריך לדאוג להם לתנאי המחייה הבסיסים: מוצרי יסוד בעלות סמלית, משכורת ראויה (להעלות את שכר המינמום), תנאים טובים יותר ומערכת בריאות טובה בהרבה. רק כך ניצור חוסן לאומי. לא מדובר במילארדי שקלים. מדובר על סדרי עדיפויות, ולפעמים עדיף לחכות שנה-שנתיים ברמפורמה לבני 3-4 או לוותר על בנייה של כמה כבישים כדי לסייע לאוכלוסייה חלשה ונזקקת שהמדינה מנכרת אליה אם הזמן יותר ויותר.