מס' צפיות - 1070
דירוג ממוצע -
יש לי חבר
מאת: מיכל 26/04/13 (21:47)

יש לי חבר כבר 35 שנים ולא ידעתי מסתבר עליו,כלום..

בשנת 1959 היה חשש גדול בקרב יהדות מרוקו מפני פוגרומים,האוכלוסיה המוסלמית שלא רחשה חיבה מיוחדת ליהודים ממבצע קדש

התנכלו ליהודים,בזזו את רכושם,סילקו אנשים מבתייהם והרבה קפחו את חייהם. מדינת ישראל החליטה להבריח לארץ ילדים קטנים, לפחות להציל אותם ממוות. אבי היה בן שלוש כשדודן רחוק הגיע אלייהם הבייתה, הסביר להוריו את גודל הסכנה והמליץ לקחת את הילד הקטן מחמישה אחים ולהביאו לארץ ישראל. שם בארץ הנכספת יש את ירושלים בירת הנצח של העם היהודי,יש חופש ואין חשש מלהיות יהודי.

הוריו של אבי כמו הורים אחרים שנבהלו מחד מהסיטואציה לא חשבו הרבה מאידך,עטפו את אבי בשמיכה ושקית עם בגדים,האמא נישקה אותו בחוזקה,האב חיבק את בנו וכל האחים נפרדו מהאח הקטן שנוסע לארץ הקודש.

ממה שאבי שמע וממעט זכרונות הוא יודע שהם היו עשרות ילדים קטנים שנסעו במשאיות ל-3 ערים ברחבי מרוקו עד שהגיעו לטנג'יר ומשם לארץ.

אבי נלקח לקיבוץ בצפון הארץ ,משפחה מהמשק אימצה אותו ועל אף היותו "ילד חוץ" זה הבית היחיד שהכיר עד שהגיע לצבא.

אבי ספג את כל התרבות שהקיבוץ העניק הן במוזיקה והן במנהגים,הייתה לו ילדות חופשיה ומאושרת והכי חשוב הרגשת בטחון.

לא היה לו קשר עם אף אחד מבני משפחתו והנושא בכלל נדחק לפינה רחוקה.

כשהתגייס לצה"ל ,זה היה כמובן ליחידה מובחרת בצנחנים כמו רוב חבריו מהמשק ולא היה גאה ממנו.בתחילת גיוסו נתנו לו כתובת בקזבלנקה וסיפרו לו ששם גרים הוריו ואחיו.

בתור בחור צעיר עם אפס זכרונות הוא היה מחונך היטב ועל אף שלא הכיר אף אחד ממשפחתו היה כותב להם בעברית על גלויה שהצבא היה מספק.

לאחר כשנה מיום גיוסו באו והודיעו לו שמשפחתו הגיעה לארץ והם נמצאים ליד חיפה ומבקשים שיגיע.הוא לא ידע גיאוגרפית אפילו איפה המקום הזה,הוא ידע קיבוץ בסיס וחוזר חלילה, לא היה לו צורך ביותר מזה.כשהביע את דאגתו על הנסיעה הצמידו לו חייל ורכב ולקחו אותו לפגוש את המשפחה שבקושי זכר על קומה.

בהגיעו למעברה רצה לעברו אישה לבושה בגדים מרוקאים מסורתיים בזעקות בערבית "יה עיבני,יה עיבני", אבי נבהל ולא זז,האישה קפצה עליו,נישקה את פניו,ראשו,ידיו והוא עמד שם לבוש מדים והרגיש זרות ותמהון על הסיטואציה.

אימו המשיכה לדבר אליו בערבית והוא לא הבין כלום,היא משכה אותו לתוך החדר שבו התגוררה ושם חיכו אחיו ואחותו. כולם נישקו וחיבקו אותו ובכו, והוא לא הרגיש כלום, לא זכר כלום.

אחיו דברו עברית וזה הקל קצת על השיחה,הוברר לו שאביו נפטר ממחלה ונקבר בקזבלנקה ואבי רק רצה לצאת משם ולחזור למקום בו הרגיש בטוח.

הביקור הבא היה הרבה זמן אחרי הראשון אבל עדכנו אותו שאימו שולחת כל הזמן בקשות לראותו מהר.

רגע השחרור הגיע ובלי לחשוב,או להתעמק מה יעשה בהמשך דרכו וחייו הוא הודיע בקיבוץ כי הוא עוזב והלך להתגורר עם אימו בדירת 3 חדרים ועם ארבעת אחיו.

"מתי כן הרגשת חיבור לאישה?מתי ליבך נפתח בפני אימך הביולוגית?שאלתיו...

"מהרגעים שהייתה מעירה אותי עם כוס תה בבוקר,מהרגע שהסתכלה בי בגאווה ואהבה שלא ראיתי מעולם על פניה של אמי המאמצת

התחלתי להרגיש אליה אהבה עצומה,במיוחד כשנודע לי איזו ג'דאית הייתה שם כאלמנה עם 4 ילדים לבד והתמודדה עם כל הקשיים.

אבי לא עזב את אימו מאותו רגע לעולם עד רגע פטירתה,הוא לא נתן לאף אחד לטפל בה בערוב ימיה,יום יום היה עושה את דרכו לבית אבות הסיעודי להאכיל ולרחוץ את האמא שהכיר רק בגיל 19.

יש לי חבר....

,

הכותבת היא רואה,לומדת ורצה לספר לחברה

 

רוצים לפרסם את דעותכם ב"פרשן"? גם אתם יכולים! לחצו כאן

 

גולשים יקרים, הכותבים באתר משקיעים מזמנם בשבילכם, בואו ניתן להם תגובה! כתבו למטה (בנימוס) את דעתכם.

דרג מאמר:          
תגובות למאמר זה התקבלו 3 תגובות לקריאת כל התגובות ברצף
1.
תאור יפה מאד... ל"ת
יואל 28.04.13 (09:15)
2.
החבר אבי
ילי 28.04.13 (13:15)
3.
זו ארצנו
zvidoc 28.04.13 (17:55)