מאת: עומר צור

בכתבה שקראתי היה כתוב שחור על גבי לבן שהוא, מושל ניו יורק אליוט שפיצר, ביקש נערה קטנת ממדים. לא בלונדינית, לא ברונטית, שלא נדבר על אסיאתית או בעלת חזה גדול. הבן אדם אוהב אותן ילדותיות משהו. ככה זה עובד עם תיבת פנדורה, אסור להיות מופתעים משום פריט שנמצא בפנים, אפילו לא מנערות ליווי יוקרתיות בעלות מראה ילדותי.

אני כבר לא מגרד את ראשי במבוכה בכל פעם שמתפוצצת לנו בפנים, כמו רימון רסס מאולתר, פרשיית מין עסיסית. מסיבת עיתונאים חפוזה, איש הציבור ניצב על הפודיום, מבטו מבויש, אשתו חמורת סבר עומדת קפואה לצידו,אין כמו הצגת חזית משפחתית אחת, אולי סכיני הציבור יהיו חדות פחות. "עשיתי שגיאה חמורה" הוא פותח ואומר, " בזמן הקרוב אני מתכונן לקחת פסק זמן מתפקידי השונים ולעשות לביתי ולמשפחתי החשובים לי יותר מכל". אשתו מביטה בו במבט מעורב של אדישות ושמחה לאיד, חרא קטן היא חושבת לעצמה, אין לך מושג כמה תצטרך לעשות לביתך כדי לכפר על המשחקים שלך.

עכשיו הכול מתחבר לה בראש. הלילות הארוכים במשרד, "יש לי ישיבה עד חצות דארלינג" הוא היה אומר לה בקולו האסרטיבי, "לכי לישון אני אצטרף אליך בהמשך". גם חוסר החשק המיני שלו הובהר סוף סוף, נכון שהם אף פעם לא היו ארנבונים של ממש אבל עדיין. רווח לה, היא הרגישה מושכת שוב.

בדרך כלל קלסתרם של החוטאים דומה. מדובר בלוחמים עזים בשדות האתיקה והמוסר, לא תמצא טהרנים מהם, מעל כל בימה הם מדברים בלשון חדה ונמרצת, כאילו היו מטיפים אוונגליסטים מלאי תשוקה ורטוריקה, נגד חטאי החברה הפוגעים בליבותיהם הרכים של האזרחים. הם נלחמים ביד קשה בסוטים מדרך הישר, מחוקקים חוקים ברורים למיגור תופעת הפדופיליה ולוקחים חלק פעיל בשדה הקרב של המוסר.

ביד אחת הם אוחזים בשוט המוסר וביד השנייה בשוט התענוגות, השוט הראשון מצליף בחברה לבל תושחת והשוט השני מצליף בעכוזה ואו עכוזו הרך של נער/ת ליווי. לוע אחד נואם בתשוקה על הצורך בשמירה על ערכי המשפחה ולוע שני מתקשר להזמין זונת צמרת למלון מייפלאוור קומה 8 חדר 1198, "עדיף ברונטית נערית" הוא אומר לאוזן שמקשיבה בסבלנות וממלאת בקפדנות את כל מאוויי לקוחותיה.

לא יכולתי שלא להרהר בנשיא לשעבר משה קצב, יום אחד לאחר התפוצצות פרשיותיו המיניות חזרו גופי התקשורת השונים ושידרו ראיון שהעניק זמן קצר לאחר כניסתו לתפקיד. אני אחזיר את המוסר למשכן הנשיא ולעם ישראל, הוא אמר למראיין. מעניין אם מייד לאחר הראיון הוא לחץ send ממכשיר הטלפון והתקשר ל- א' או ל- ב' או ל- ג' או לשד יודע מי וקבע פגישה בלשכתו הנשיאותית או באחד החדרים האחרים במשכן.

אין ספק כי מעתה בכל פעם שאראה דובר נלהב מדי הקורא בנחרצות לשמירה על ערכי המשפחה והמוסר, אני אחכה בסבלנות, יום יבוא וגם הוא יתייצב על בימה קטנה חמוש באשתו המאופקת והתומכת, לחייו סמוקות, אור זרקורי התקשורת מצליף על פניו בחוזקה. חרא קטן תחשוב אשתו, חרא קטן נחשוב אנחנו הצופים בטלוויזיה ורק אנג'לה או מלני או שושנה ישבו מול המרקע בחדר מלון קטן בוושינגטון או בפריז או בנתניה ויתעצבו קצת על הלקוח שלהן שנפל בפח, אותו לקוח שאהב לזחול על הרצפה עם תחתוני עור וביריות, שרצה שידרכו עליו עם עקבים, הוא ממש הוא שלעולם לא אמר להן מה הוא עושה למרות שאמרו לו שהוא מוכר. הוא, שרק בזרועותיו מצאו שלווה ונרדמו כמו מלאכיות עמוק בין זרועותיו המגוננות.

אובמניה

לא נולדתי בארצות הברית. מעולם לא הלכתי עם אבא למשחק של הדוג'רס בימי ראשון. אף פעם לא הערצתי את בייב רות' או את קארים עבדול ג'אבר ולא תליתי פוסטרים של סמנתה פוקס בחדרי (טוב לגבי גברת פוקס אני חייב להתוודות כי זכרוני מעורפל במקצת). לא השמנתי ממקדונלדס ולא הגדלתי ארוחות ב-99 סנט, לא למדתי בתיכון אמריקאי עם נערות בלונדיניות קלולסיות לבושות חצאיות קצרות. לא חלמתי בלילות על מוסטנג עם גג פתוח ולא התנשקתי לראשונה עם נערה לועסת מסטיק בשם ג'ולי בדרייב אין של העיירה.

 
אבל, בכל פעם שאני שומע את מר חוסיין אובאמה עולה על בימת הנאומים אני הוזה לנגד עיני את ג'ון קנדי או את מרטין לותר קינג. כן, יש אנשים שהאל חנן אותם במידת כאריזמה אישית מדהימה. הלהט, הטון, חיתוך הדיבור והמבט חדור האמונה בעיניים מספיקים כדי שבנובמבר אגיע לקלפי הסמוך למקום מגורי ואצביע למתמודד היחיד שבמשפט אחד מחזיר אותי לילדות שמעולם לא הייתה לי כנער אמריקאי מנומש מוולינגטון אוקלהומה, זה שחובש כובע בייסבול עקום על הראש והולך עם אבא כל יום ראשון לראות את הדוג'רס מנצחים.

למאמרים נוספים: אתר סקופ