על סיפור כזה באמת שלא שומעים כל יום. אולי יש גם מי שהיה כותב עליו סרט – אבל לפעמים, מוכרחים להודות המציאות עולה על כל דמיון. עסקינן בבעל שגילה כי אשתו בוגדת בו עם חברו הטוב והחליט לתבוע את החבר בתביעת נזיקין אזרחית ובדרישה לפצותו על הנזקים שנגרמו לו, לטענתו, כתוצאה מהבגידה.

פסק הדין הוא בבחינת המשך ישיר של המדיניות הקיימת

בתיק שהגיע לדיון עד לבית המשפט העליון, פסק השופט יצחק עמית באופן לא מפתיע יש לומר, כי אין בכוונתו של בית המשפט להתערב בעניינים אישיים ואינטימיים מסוג זה. פסיקתו היא בסך הכל המשך ישיר למדיניות העקבית שאותה נקטו בתי המשפט במדינת ישראל לאורך השנים תוך שימוש בנימוק מרכזי אחד – הרצון למנוע את הצפתו של בית המשפט בתביעות דומות.

כבוד השופט עמית (בית המשפט העליון – ע"א 8489/12) ניתח את עוולת הרשלנות, שעליה התבסס הבעל המערער בתביעתו וקבע כי מדובר בעוולת מסגרת, המאפשרת לשופטים ללכוד התנהגויות שלא היו נתפסות ברשתה של עוולה פרטיקולרית רגילה. עם זאת, ישנם מצבים שבהם העוולה הפרטיקולרית מסויגת בפקודת הנזיקין.

כך, בסעיף 62 לפקודת הנזיקין, שעניינו גרם הפרת חוזה שלא כדין, נקבע סעיף-קטן ב' שלו כי "לעניין סעיף זה, היחסים הנוצרים על ידי נישואין לא ייחשבו כחוזה". כלומר, הסיק השופט עמית, המחוקק מצדיק פגיעה של צד שלישי בחוזה-הנישואין בין בני הזוג, ושולל מראש אפשרות להגיש תביעה של הנפגע. אחרת, יכול היה בעל לתבוע את האיש שקיים יחסים אינטימיים עם אשתו בעוולה של גרם הפרת חוזה.

לסיכום, ניתן לומ

ר כי ככל הנראה לא צפוי בשנים הקרובות שינוי מגמה גרנדיוזי אשר יצביע – ומכאן שעוד ארוכה הדרך, אם בכלל, עד ליום בו תביעת נזיקין שתוגש בנסיבות דומות תיבחן על ידי בית המשפט בעיון ובנפש חפצה.