בואו נסתכל על השם של האומה שלנו, "ישראל". מישהו אי פעם חשב מה משמעות המילה הזאת? בתנ"ך כתוב "וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם-יִשְׂרָאֵל כִּי-שָׂרִיתָ עִם-אֱלֹהִים וְעִם-אֲנָשִׁים וַתּוּכָל" (בראשית, ל"ב, כ"ט).

מכאן אנחנו יכולים להבין שהמקור הוא "ישרה" ו"אל". "ישרה" פירושה להתמודד, והילחם או - לזבוח. החלק השני הוא "אל". האם הכוונה היא ליהוה, אלוהי היהודאים, או שמה, לאל עליון - אבי האלים הכנעניים? על השאלה הזו אנסה לענות בסדרת מאמרים זו.

בסדרת מאמרים זו אתייחס למקורם של היהודים/עברים, לדתם, לדברי ימיהם, לשפתם ולספרי ההיסטוריה שלהם.

כדי להבין מי הם היהודים, יש להסתכל על ארבעה דברים:

1. ההיסטוריה של עם ישראל

2. האלוהות של עם ישראל

3. השפה של עם ישראל

4. התנ"ך - מהו?

מאמר זה עוסק בהיסטוריה של עם ישראל.

ההיסטוריה של עם ישראל

הסיפור התנ"כי ולמה הוא לא נכון:

התנ"ך מספר לנו סיפור מאוד יפה על מקורו של עם ישראל - היה היה אדם באוּר (עיר שׁוּמֶרִית, ולאחר מכן אַכָּדִית, עתיקה - כיום בדרום עיראק) בשם אַבְרָם (מיד נסתכל על שמו) שעם אשתו שָֹרָיְ יצא מביתם אל ארץ בקצה השני של המזרח התיכון. ארץ זו נקראה כְּנַעֲן. אברם (שכבר הספיק בגיל 100 לעשות לעצמו ברית מילה וללדת ילד שני) קיבל את האות "ה" כתוספת לשמו וילד את יִצְחָק. בנוסף, גם ילד את יִשְׁמָעֵאל, שע"פ פרשנים "היה לאבי הערבי". יצחק ילד את עֵשָֹו (שהיה שעיר וג'ינג'י ועל כך הוא אבי אדום) ואת יַעֲקֹב, שלאחר מכן נודע כ"ישראל".אברם חי עד גיל 175, יצחק חי עד גיל 180 ויעקב חי עד גיל 147. 

יעקב ילד 12 בנים - ראובן, שמעון, לוי, יהודה, דן, נפתלי, גד, אשר, יששכר, זבולון יוסף ובנימין. הייתה לו גם בת, דינה. כולם חיו מעל לגיל 110. הגיוני.

יוסף נמכר לישמעאלים (ז"א, בני דודים שלהם מדרגה שלישית) ע"י אחיו שמכרו אותו למצרים כעבד, אשתו של אחר ממקורבי פרעה נדלקה עליו, כמובן שהוא נשלח לכלא, שם פתר חלומות, אז נקרא לפרעה ואז הפך לנציב (בשפה המדעית, וִויזִיאֶר, במצרים קדומה, גַ'אטִּי). אז הייתה בצורת בכנען ואחיו נשלחו לבקש מזון ממצרים. יוסף ידע שזה הם ועשה להם תרגיל. הם הביאו את בנימין, אחיו הצעיר, לבקשתו, אז סיפר להם שזה הוא ואז הם כולם באו, עם יעקב ועם כל המקנה - כולם לארץ מצרים.

40 שנה אחרי, הם מלא אנשים, עבדים, עד שאחד נשלח ע"י אמא שלו לַיאור (מה) ובת פרעה מאמצת אותו. היא קוראת לו מֹשֶׁה (כי היא משתה אותו מהמים, או כי במצרית עתיקה, "מֹשֶׁ", פירושו "ילד") הוא לא יודע שהוא עברי (זכרו - עברי, המילה הזו תחזור עליה הרבה במאמר זה ובסדרה) ואז הורג מצרי, מגלה שהוא עברי ואז בורח למדבר. במדבר הוא פוגש מדיינים, בראשם יִתְרוֹ (או רעואל). הפלה ופלא, המדיינים יושבים במקום ליד הר שעיר (בתיקונים מאוחרים יותר, זה הר סיני - גם לזה אתייחס בסדרת המאמרים) וסוגדים לאל אחד בשם "אל שדי" - יהוה. 

יהוה אז מתגלה למשה ואומר לו להוביל את עמו, למרות שאין להם בכלל מושג איך קוראים ליהוה. יש 10 מכות והעברים מושלכים לחופשי. אז פרעה מתחרט ורודף אחרי העברים. הם בורחים דרך הים והמצרים טובעים. בסרט המופלא, "נסיך מצרים", צועק פרעה "משה!!" - אם זה היה בתנ"ך, לדעתי זה היה מוסיף עוד נפח עלילתי. אז הם מגיעים להר סיני, לאן שמשה ברח (מוזר, כשמשה ברח לשם הוא לא היה צריך לחצות ים) ושם הם מקבלים את התורה. משם יהוה הוא אלוהי ישראל.

אז העברים, אחרי עוד נדודים של 40 שנה מיותרות, למרות שאנשים שם עדיין חיים עד גיל 130 ואין תירוץ ל"שיעבור דור", העברים פולשים לארץ.

שם יש עמים ילידים שנולדו ונוצרו באדמה הזאת - אבל אל מדברי אמר לנו להשתלט על המקום ולטבוח בכולם, אז יאללה (דרך אגב, האלימות של יהוה מראה על מקורו - גם על זה אני ארחיב בסדרת המאמרים). העברים נכנסים וכובשים את רוב השטח של כנען בקלות מרהיבה (לא מחשיד). אז מקימים קונפדרציה של שבטית טיפוסית, שבראשה נבחר שופט (קונספט עתיק ומוכר - בעיקר מהתרבויות הכנעניות באזור). מאוחר יותר נבחר מלך ולידו סמכות דתית (גם טיפוטי מהתרבויות הכנעניות). ואז יש לנו את ממלכת ישראל המאוחדת והמאושרת.

זה הסיפור התנ"כי.

זה שטויות.

בואו נתחיל מההתחלה - אברם. האם אברם היה קיים בכלל? כנראה שלא. למה לא? 

לכל אומה יש את האב המקורי, האגדי, שלה: ליפנים יש את הקיסר ג'ימו; לסין יש שושלת אגדית שלמה, והקיסר הראשון, יו הגדול; באינזונזיה, גאג'ה מאדה; לקוריאנים יש את הואנונג; ארמיניוס, של הגרמנים; לצרפתים, מרובך; למונגולים, מודו צ'אניו; לפולנים, כל שושלת פיאסט; לרוסים, רוריק, הגיבור הויקינגי שהקים את העם הרוסי; כרדיק מווסקס, של האנגלים; ועוד ועוד.

אין שוני בינם לבין אברם. בואו פשוט נסתכל על שמו - אַבְ-רָם - אב רם. הכוונה היא לאב האדיר של העם העברי. מסביבו פותח סיפור, אף כי מעניין, בדיוני. צריך גם להסתכל על התקופה שבה נחתם ונכתב במלואו התנ"ך - בתקופת גלות בבל - ז"א, כ-1,200 שנה אחרי חייו של אברם. ז"א, הסיפור המנופח התעצב מאוחר יותר. 

כדי להבין יותר את מקורו של סיפורו של אברם, נצטרך להסתכל לתוך האמונות של יושבי מסופוטמיה. האל המרכזי בפנתאון המסופוטמי היה סִין, אל הירח. במקרה, המקדש הגדול לסין ישב באור - עיר הולדתו של אברם, והמקדש השני הגדול ביותר לסין ישב בחרן - מהיכן שיצא אברם לכנען.

תהילים ס"ח, הטקסט שנחשב הקדום ביותר בתנ"ך, מציין את "אלֹהִים" אך לא את "יהוה". 

בפסוק ט', בתהילים ס"ח, כתוב "אֶרֶץ רָעָשָׁה אַף-שָׁמַיִם נָטְפוּ מִפְּנֵי אֱלֹהִים זֶה סִינַי - מִפְּנֵי אֱלֹהִים אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל". בפסוק מתייחסים לאלוהי ישראל כ"סיני", במקום "יהוה". זה מעניין כי זה עוד מוסיף לכך שיציאת מצרים לא קרתה (מה?! כן. אני אסביר בהמשך המאמר). 

הבה נמשיכה ליצחק. האם יצחק היה דמות היסטורית? לא. אם מסתכלים על הסיפור של יצחק הוא לא מרשים כמו סיפורו של אברם או סיפורו של יעקב. אין אירועים מרהיבים או בעלי התרשמות מחייו. כל חייו חי בארץ כנען ולאחר מות אביו, לא היה כל כך סיפור אצלו. הוא נולד, נימול, נלקח לעקדה, ניצל מעקדה, התחתן עם רבקה, נולדו יעקב ועשו, מכירת הבכורה, ברכת יעקב ועשו ויצחק מת. חייו העצמאיים, בלי סיפור שקשור לאברם או לבניו משתרע אך ורק לאורך שנה אחת - מות אברם עד למכירת הבכורה.

את סיפורו של יצחק כנראה הכניסו מאוחר יותר, בגלל שלא רצו שאברם ינסה להרוג את אבי האומה, יעקב (=ישראל) ובגלל קפיצה היסטורית לא רצויה בין אברם לבין יעקב - הוסיפו עוד בן אדם באמצע.

יעקב הוא אבי האומה העברית המקורי, של האומה ש"שרה עם אל". הוא, כנראה, גם כן אגדי, לפחות מימדיו. הוא הוצב כאבי 12 השבטים של האומה. בדומה לאוגייק, סבו של ארפאד, אחד מהשופטים של 7 השבטים המדיאריים (ההונגרים).

אותם 12 שבטים היוו את הבסיס לחברה העברית הריבונית בארץ ישראל, שהתפתחה מתוך החברה הכנענית בחלק הראשון של עידן הברונזה המאוחר (ז"א, לפני כ-3400 שנה).

משה, כאמור, שם מצרי, כנראה היה ניסיון להגדיר מאורע אחר כמאורה יותר אפי וגדול - להוסיף נביא שיודע את חיי המצרים אך גם יודע את חיי העברים העבדים. מנהיג שדיבר ישירות עם האל ונתן לעם, כשליחו, את חוקיו של האל. 

משה, כדמות היסטורית, יכול היה להיות חי - אך לא במצרים, אלא בכנען - ועל זה ארחיב בהמשך המאמר על ההיסטוריה האמיתית של עם ישראל.

יהושע, כנראה מיותר להגיד, הוא בדיה. גם כי שמו, עם "יהו", התוספת התיאופורית שמתחילה רק להתהוות במאה ה-9 לפנה"ס, לא יכלה להיות משומשת ע"י אדם במאה ה-13 לפנה"ס. אבל גם אם כן, הוא לא היה קיים מכיוון שהעברים לא כבשו את הארץ מבחוץ אלא כבשו את הארץ מבפנים. 

מה בנוגע לממלכה המאוחדת? האם היא הייתה אמיתית? 

אני מצטער, אבל כנראה שלא.

אין שום אזכור לממלכה אחת, מאוחדת, של כל השבטים, כמעצמה אזורית. אבל, יש אלפי הוכחות להיותם של ממלכת יהודה וממלכה ישראל ממלכות אמיתיות - שנבעו מאותו מקום, עם אותה שפה ואותם מנהגים.

העם העברי - הסיפור האמיתי: 

בתחילת חלקו הסופי של עידן הברונזה השתלטו קבוצה של "אסייתים" על מצרים, להם קראו החִיקְסוֹס (במצרית עתיקה, חַכֶּה חַסֶתְ). הם הביאו למלחמת אזרחים במצרים שגרמה להתערערות האמפריה במושבותיה - דוגמאת כנען.

ערעור שלטוני ומלחמת אזרחים במצרים הביא חוסר יציבות גם לכנען. מרידות מבפנים החלו בערי המדינה הכנעניות - בחצור, בגזר, במגידו, ביריחו וכ'ו. קבוצות קטנות ברחו אל ההרים (מה שיוודא מאוחר יותר כשומרון וכיהודה) והתחילה תקופה של יצירת זהות חדשה.

קבוצות כנעניות שבאו, כתוצאה מאותן מרידות, ממואב ועמון (שתי אומות כנעניות שלא מתאורות ככנעניות בתנ"ך), עברו את נהר הירדן והצטרפו לקבוצות של הכנענים מבפנים. הקבוצות התאחדו לאחת, קבוצה כנענית נפרדת משאר הקבוצות. הם פיתחו עקרון מדהים וחדשני - הנותאיזם. עקרון דתי זה אומר שיש אל מרכזי אחד בנוסף לעוד אלים, שאפשר לסגוד להם - אך האל האחד הזה הוא המרכזי.

הם הפכו לאלה שסגדו ופחדו מאל עליון - "ישרה אל", "ישראל".

בינתיים, המצרים חזרו לשליטתם במצרים וגירשו את החיקסוס.

לאט לאט גדלה הקהילה והפכה לקבוצה אתנית גדולה. הקבוצה כללה כבר יבוסים, פרזים, חווים ועוד ועוד. אך, פלגים נוצרו בין האוכלוסייה והאוכלוסייה התחילה להתחלק לקבוצות ספציפיות קטנות יותר - קלאנים/בתים - שבטים. 

בינתיים הקבוצה התחילה להתרכז באזור הצפוני של הארץ, בגליל המזרחי ועל עמק הירדן הצפוני.

במצרים עלה פרעה מֶרְנֶפְּתַחְ שהחל להחזיר את השליטה המצרית על כנען ועל המושבות המערביות. הוא התחיל בלוב ש"הביאם לחורבן". משם עבר צפונה לכנען אשר "נבוזה": אשקלון "נלקחה", גזר "נלכדה" יקנעם (ינעם) "היתה כלא היתה" - וישראל "הושם אין זרע לו".

הציטוטים הללו מובאים ממצבת מרנפתח - התיעוד הראשון למילה "ישראל".

הכוונה ב"הושם אין זרע לו" היא ל"חוסלה לגמרי". אנחנו למדים מתיעודים מאוחרים יותר, ומהיותנו קיימים, כי אותם "ישראל" לא חוסלו.

ישראל, כנראה, ברחו מהמצרים דרך ים הסוף. לא, לא הים האדום - בים האדום אין קני סוף. אבל היכן יש? לפני ייבושה, באגם החולה היו קני סוף. ישראל ברחו דרך אגם החולה, שהיה אגם מרכזי, מבחינת מקורות המים הכנעניים, לעבר צידו השני - לעבר הבשן. הם עברו את ים הסוף - והפכו לעברים. במעברם הודו לָאלוהים. לא ליהוה, אלא לאל עליון, לאשרה, לבעל, לענת, לשלם, לעשתרת ועוד ועוד. בנוגע למשה - יכול להיות שהיה מנהיג אחד שהוביל את העברים והזכרון שלו נשאר בזכרון הקולקטיבי של האומה בתקופה מאוחרת יותר - כמו כתיבת סיפור יציאת מצרים.

לאחר שביססו המצרים את שליטתם במצרים, הצבא הסדיר חזר למצרים והעברים החדשים יכלו לחזור לפנים הארץ - שם התרכזו בהרי שומרון, במישור החוף, ובהרי יהודה. 

העברים התרחבו, גדלו והתפרשו לכל אורכה של כנען עוד ערי מדינה נכנסו לשבטים ולאומה. העיר שייסד האל שלם כבר הפכה לחלק מערי השבטים, וכך גם היבוסים, הפרזים, החיווים והגרגשים. הלחץ ביחסים בין הטריטוריות של השבטים גרמו לכך שנשיאי השבטים יתכנסו וידונו בחלוקת הארץ. 
הארץ חולקה כך שכל שבט יקבל חלקה שהיא מתאימה פרופורציונאלית לגודלו ולמקום מושבם של רוב חברי קהילתו. 
יהודה ומנשה קיבלו את השטחים הגדולים ביותר - יהודה בדרום הארץ ומרכזה ומנשה על שתי גדותיה של הארץ. 
אז שבעת השבטים הבינוניים קיבלו אדמות בצפון הארץ, במערבה, במזרחה וכמובלעה בתוך אחת הנחלות הגדולות יותר. גד וראובן קיבלו שטחים דרומית לחלקה המזרחי של מנשה. נפתלי ואשר קיבלו רצועות אדמה בצפון הארץ (נפתלי קיבלו את אגם החולה). דן קיבלו את מישור החוף המערבי ואפרים קיבל את המרכז. שמעון היו למובלעה בתוך שטח יהודה.
שלושת השבטים הקטנים קיבלו אדמות בצפון ובמרכז. יששכר וזבולון קיבלו שטחים צמודים בצפון הארץ, דרומית לנפתלי ואשר. יששכר קיבלו את עמק יזרעאל. בנימין קיבלו שטח צר, בין אפרים ליהודה. בשטח בנימין נמצאה הבירה המוקדמת של היבוסים, העיר שנוצרה בידי האל שלם ויריחו. לעיר שנוצרה בידי האל שלם קראו בקיצור ירושָלֶם - ומאוחר יותר - ירושלַיִם.

נשיאי השבטים בחרו במנהיגים כלליים, בהתאם למנהג באיחודים שבטיים כנעניים אחרים, שקראו להם שופטים. שליטים כאלה אנחנו גם רואים בממלכות הפיניקיות, באוגרית ובקרתגו. בקרתגו, מתארים הרומאים את השליטים, שלהם הקרתגנים קראו "Suffeti" - שופטים.

לאחר מותו של שופט, היו מתכנסים נשיאי השבטים ובוחרים חדש מתוך השבטים השונים.

בהשפעת נוודים וסוחרים, ובנוסף השתלבותם של המדיינים בעם ישראל, הוכר יהוה לכלל האומה, לא רק לתושביה הדרומיים של הארץ והפך להיות חלק מרכזי בפולחן הדתי של האומה. יהוה התחיל כאל מלחמה, בעלה של ענת, ומשם עלה בדרגותיו עד למחליפו של אל עליון כאל המרכזי בפנתאון.

לאט לאט, העם התחיל להתבדל לשניים - אזור צפוני, שעירו המרכזית היתה שכם ואזור דרומי, שעירו המרכזית היתה ירושלם.

האזור הצפוני החל להתחזק ואיתו, כנראה, עלה מנהיג בשם שאול שביסס מלכות על רוב השבטים. שבט יהודה, ששלט ברוב השטח הדרומי, התמרד לניסיון השלטון הזה, ובראשו, כנראה, עמד אדם בשם דוד. דוד ומורדיו הצליחו להשתלט על המרכז השלטוני בדרום - ירושלם. בכך, הקימו את ממלכת יהודה - כקונטרה לממלכת ישראל המתהווה. 

בקרב מול הפלשתים מת שאול וירש אותו ירבעם בן-נבט, אחד משריו הבכירים.

גם הדרום וגם הצפון הקימו מקדשים ליהוה - בדרום המקדש המרכזי עמד בירושלם. בצפון, עמד המקדש המרכזי, במקור בשילה ולבסוף הועבר לשומרון.

ממלכת יהודה, בגלל הייחוס הראשוני לדוד המורד, ולתואר העצמי המאוחר יותר שנתן לעצמו מלך ביהודה ("מלך בן דוד בירושלם"), נודעה כ"בית דוד".

ממלכת ישראל התחזקה ולבסוף גם בלעה את ממלכת יהודה - והפכה את יהודה למדינת חסות, כמו שהפכה את מואב, אדום ועמון. ממלכת ישראל הקימה אתרי מסחר ובסיסי שליטה לאורך הטריטוריה שלה - בסיס מוכר הוא "חורבת תימן", או כונתילת עג'רוד שהיה למרכז מסחר ישראלי. הזיהוי עם ישראל נעשה, בין היתר, בתואר התיאופורי של השמות - בעברית יהודאית שמו של אדם היה, לדוגמא, "יהונתן", בעוד שבעברית ישראלית היה האדם נקרא "יונתן". בעברית ישראלית הושמט ה-ה' התיאופורי.

ממלכת ישראל הפכה לממלכה חזקה ומשפיעה על הלכי הרוח של האיזור. המלך עָמְרִי היה בראש הפיכתה של ממלכת ישראל לממלכה חזקה ומשפיעה. בגללו, נקראה ממלכת ישראל "בית עמרי", כפי שממלכת יהודה נודעה כ"בית דוד". הוכחה לכך היא מאובליסק אשורי מהעיר כָּלַח (האובליסק השחור) המתאר את בואו של "יֵהוּא בן עָמְרִי". העניין הוא שיהוא לא היה בנו של עמרי, גם לא היה אחד מצאצאיו - הוא אבי שושלת אחרת. מלך בשם "עמרי" גם מתואר במצבת מישע, כתובת מואבית, המתארת את השתחררותה של ממלכת מואב משליטת ישראל בזמנו של המלך מֵישַׁע. באותו זמן - כבר לא שלט עמרי.

עוד הוכחה לקשרים בין ממלכת ישראל לבית הממלכות האחרות היא חתונתו של אַחְאָב, בן עמרי, עם אִיזַבֶל (המינוח "אִיזֶבֶל" היא תעמולה יהוויסטית - בדיוק כמו ההחלפה של השם "בעל" ל"בושת" - אישבעל = אישבושת). איזבל היא בתו של אֵתְבַּעַל, מלך צידון. צידון, שלטה על שאר ערי המדינה הכנעניות-פיניקיות, כמו ישראל, ששלטה על שאר הערים הכנעניות-עבריות. אתבעל הוא רב-סבו של מלך צידון פיגמליון (או בפיניקית - פֶעַמֵי-עֶלְיוֹן, צעדי-אל עליון) ושל דִידוֹ - מלכת קרתגו (או בפיניקית - קַרְתְּ חַדַשְתְּ, קרייה חדשה).

ממלכת ישראל המשיכה לגדול בכוחה והחליטה, עם עוד ממלכות, למרוד באשור. ממלכת ישראל עמדה בקואליציה של 11 ממלכות שיצאו במרד: ממלכת ישראל, בראשות אחאב; ממלכת ארם-דמשק, בראשות בן-הדד השני (בר הדד); ממלכת מצרים/ממלכת צְמָר (התרגום הוא או מצרים או העיר הפיניקית, צמר); ממלכת גבל; ממלכת עַרְקִי/ערקא; ממלכת אַרְוָד, בראשות מתנבעל; ממלכת עַסֶנֶתְ (אוּסְנוּ); ממלכת שיאנה, בראשות אדון-בעל; לוחמים ערבים, בראשות המצביא גִינְדִיבּוּ; ממלכת חמת, בראשות אִרְחוּלָנִי; וממלכת עמון, בראשות בעשא בן רחוב. הקואליציה ניצחה והפסיקה את התקדמות האשורים.

בגלל כוחם, הרחבתם ושליטתם של אחאב, יהוא ועמרי, הם נחשבים, לפחות מבחינה היסטורית, כמלכים הטובים ביותר שמלכו בישראל.

רוב העם עדיין עבד את אליו המקוריים והלאומיים - בעל, ענת, אל/יהוה, כושר וחסיס, אשרה וכ'ו וכ'ו. אך, בגלל תקופת הטוב, קמו גם קיצוניים מהכתות הקטנות. הקיצוניים שבהם - היהוויסטים. בראשם עמד אליהו (תרגום שמו - האל שלי הוא יהוה) שביצע טבח מזוויע בכהני בעל. לאחר מכן, גם ברח כי לא יכול היה להתמודד עם משפט צדק.

כ-80 שנה מאוחר יותר, חזרו האשורים לניסיון השתלטות שני ושם ניצחו את ממלכת ישראל, חיסלו את בירת הממלכה, שומרון, וכלאו את המלך, הושע בן אלה. סרגון השני, המלך שהביס את ממלכת ישראל, כתב שהגלה 27,290 אנשים ממלכת ישראל. אם אנחנו לוקחים את זה כאמת ולא כהגזמה (שזו כנראה הייתה), זה אומר שרוב האוכלוסיה הישראלית נותרה בעינה. הרוב, כנראה, ברחו לתוך ממלכת יהודה ושם נטמעו.

שם התחיל השכתוב של ההיסטוריה המאוחדת של ישראל - שהיתה ממלכה אחת מאוחדת, שהיו מלכים אדירי מימדים. שם חוברו שני הנרטיבים התרבותיים - אברם של ממלכת יהודה הושם מעל ליעקב/ישראל של ממלכת ישראל. אך שם עדיין הייתה דומיננטיות ושליטה של העבודה המקומית - האלים הכנענים. למרות כל זאת, הכת היהוויסטית התחילה לתפוס תאוצה, ושפן, חבר בכת ואדם מוארך בממלכת יהודה, כתב את ספר דברים והגישו למלך יאשיהו שהיווה את ההתחלה של ההנותאיזם המרוכז. ממשיכיו של יאשיהו לא עקבו אחר הרפורמה שלו והמשיכו לעבוד את אליהם הלאומיים והפרטיים. 

אז הגיעו הבבלים שהחריבו את ירושלים, את מקדש יהוה ואת המקדשים של האלים האחרים. שם, בגלות שאליה נלקחו היהודאים, התפתחה היהדות המונותאיסטית. הכת היהוויסטית הצליחה לתפוס תאוצה בגלות, כאופייני לדת גלותית, וסחפה עמה את רוב רובו של העם. זהו ערש המונותאיזם. שם נכתב התנ"ך, שוכתב, נכתב שוב, שוכתב שוב, נכתב שוב, שוכתב ונחתם. קטעי התנ"ך לקוחים מכל מני מקורות מסורתיים שהיו בנמצא - מגילות יהוויסטיות בבית המקדש, קטעים שכתבו יהוויסטים לפני ההשתלטות ובכלל ספרות פילוסופית שעברה שכתוב ברור לעין, כמו ספר איוב וספר קהלת.

ומשם - שיבת ציון וההיסטוריה שאנחנו מכירים.