בכנסת ה-20 מכהנים 39 חברי-כנסת חדשים המהווים שליש מכלל חברי המשכן.

כפי שכתבתי בעבר ,תהליך ההכשרה שלהם הינו מהיר ולא יעיל כך שעד שהח"כ החדש לומד את כל הכללים הוא עומד לבחירה מחדש.

שר הבטחון משה (בוגי) יעלון אמר בעבר שבקדנציה ראשונה חבר-הכנסת צריך לעסוק בעבודה פרלמנטרית ,ולא לחפש להיות שר.

כמה חבל שהוא לא עמד בדברתו,ובהזדמנות הראשונה שצצה לו הוא רץ אל הממשלה לתפקיד זוטר (השר לעיניינים אסטרטגיים).

בימים אלה מדברים על גודלה של הממשלה.

כזכור, בכנסת ה-19 עבר החוק המגביל את מספר חברי הממשלה ל-23 בלבד (18 שרים, ראש-ממשלה,ו-4 סגני שרים)כפי שהיה עד שנת 1999 .

כתוצאה מכך, שהממשלות גדלות ,מספר חברי-הכנסת הפעילים בוועדות השונות הולך ויורד.

כך, למשל, כדי לשמור על רוב קואליציוני נאלץ חבר-כנסת בודד לכהן ב4-3 ועדות שונות בהן הוא נאלץ להתמיד בנוכחותו ,וללמוד את החומר הרב הנוגע לכל ועדה ועדה.

כתוצאה מכך, הח"כ הבודד לא מצליח להשפיע דרך הועדות, ולכן הוא לוקח את סדר-היום אותו הוא מעוניין לקדם בכנסת ופורט אותו לפרוטות בצורת הצעות חוק פרטיות.

כך, למשל, בכנסת ה-19 הונחו על שולחן מזכירות הכנסת 3,100 הצעות חוק פרטיות.

ברור כי הדבר אינו ישים, מאחר שרוב הצעות החוק אינם מגיעים לכדי חוקים ממש ,וכן מדובר בזילות הממשלה והכנסת אשר אינן מצליחות לדון לעומק בהצעות החוק.

כדי לפתור בעיה זו קיימות שתי אפשריות:

1: הגדלת מספר חברי הכנסת שנותר קבוע מאז הכנסת הראשונה.

2: קביעת מכסה של הצעות חוק הן לקואליציה,והן לאופיזיציה .

מי שמפר את המכסה יורדת לו הזכות להגיש הצעת-חוק אחת.

הגיע הזמן שהכנסת תהיה מקום שבו ניתן להשפיע ,ככה אולי יהיו לנו בעתיד חברי-כנסת טובים ואיכותיים.