בשנים האחרונות אנו עדים לתופעה משונה. לכאורה. ככל שישראל נסוגה ומתפשרת בנושאים ביטחונים, פוליטיים ו"הומניטאריים", הקהיליה הבינלאומית נהיית פחות סובלנית כלפיה. מחקר שהוצג אך לפני כמה חודשים, הוכיח שדעת הקהל העולמית השתנתה לרעה דוקא לאחר ההתנתקות.  

אירועים שנחקקו בהיסטוריה היהודית והישראלית של הסברה (במרכאות ובלי מרכאות) היו של דוברים יהודים, רהוטים ולא מתנצלים. כבר בימי הביניים, בויכוחים הדתיים, בהם נאלצו רבנים דגולים כמו הרמב"ן להשתתף, דרכם לרוב לא הייתה אפולוגטיקה, אלא התקפה. בוויכוחים בין אורוביו ד`קסטרו, אנוס שחזר ליהדותו ותיאולוגים אירופאים, הטיח בהם ד`קסטרו האשמות ולגלוגים של מי שמאמין בצדקתו. אגב, לימודי התיאולוגיה שלמד באוניברסיטאות בספרד סייעו לו להציג את הנצרות במערומיה. הויכוחים היו כל כך לטובתו, שבפרוטוקולים שנעשו נמצאו שינויים, השמטות ומחיקות כדי לטשטש את ניצחונו.  

 דוגמא קלאסית מתקופה מאוחרת יותר, היא תשובתו של בנימין ד`יזראלי, ראש ממשלת אנגליה, שבתשובה להתקפת חבר הפרמנט דניאל אוקונל על יהדותו השיב: "כשאבות אבותיו של הג`נטלמן הנכבד היו פראים אכזרים על אי נידח, שימשו אבותיי ככהנים במקדש שלמה".  

ב-1961 הזמין ד"ר יעקב הרצוג, שגריר ישראל בקנדה באותה תקופה, את ההיסטוריון הבריטי הנודע ארנולד טוינבי לויכוח פומבי. הויכוח אמור היה להיות בנושא השוואת מעשי ישראל במלחמת העצמאות למעשי הנאצים, כפי שטען טוינבי. רבים המליצו להרצוג לחזור בו מהרעיון, במחשבה שלא יוכל להתמודד עם היסטוריון בעל שיעור קומה כשל טוינבי. מה היו תוצאות הויכוח? הוא נלמד עד היום בבתי ספר שונים ובאוניברסיטאות בארץ ובעולם כויכוח קלאסי וכניצחון האנדרדוג. אין כמעט חולק שהרצוג הביס את טוינבי באותו ויכוח.  

ב-1975 הוכיח שגריר ישראל באו"ם דאז, חיים הרצוג, כי חשיבות הכבוד הלאומי אינה עניין מקרי במשפחתו. בעצרת האו"ם, שבה הוחלט להשוות בין ציונות וגזענות, הוא עלה לדוכן הנאומים, קרע את דפי ההחלטה מול עיניהם המשתאות של הנוכחים ואמר כי ערך ההחלטה כערך הנייר עליו היא כתובה.  

בעשורים האחרונים קשה למצוא אישיות כלשהי שגילתה מנהיגות ותושייה אל מול מדינות העולם. יוצא מכלל זה בנימין נתניהו. בכהונתו כשגריר ישראל באו"ם, לא היסס לתקוף דוברים ערביים ולהציגם שוב ושוב כשקרנים. במהלך שהותו בלונדון, בתקופת מלחמת לבנון השנייה, תקף את צביעותם של הבריטים ואמר ש"אם הפצצת  עיירות שלמות בגרמניה במלחמת העולם השנייה נחשבת תגובה פרופורציונאלית, אז ודאי מה שישראל עושה נכנס לגדר `תגובה פרופורציונאלית`".  

הכישלון בהסברה הישראלית לא נובע רק מחוסר יכולת, רטוריקה עלובה ואנשים לא מתאימים. אין ספק שאלו חלק מהסיבות, אך הסיבה המרכזית היא מהותית. קשה לייצג גוף שאינך מאמין במעשיו ובקיומו מכוח הצדק אלא רק מכוח האילוץ. כמו לבני, גם הכפופים לה אינם מאמינים בזכותו ההיסטורית של העם היהודי בארצו. אינני זוכר אותה או את חבריה למפלגה מדברים ברוח זו, שלא כמס שפתיים. הדיבורים נסובים תמיד סביב "הגנה", "ביטחון", "שלום", "שקט" וכיו"ב. חוסר עמוד השדרה של נציגי ישראל אינו נובע מאופי פחדני בהכרח, אלא מחוסר אמונה בצדקת הדרך. אמירתו של אהוד "אילו הייתי פלסטיני" ברק, של עמי איילון ששיבח את יכולותיהם של מחבלים ואחרים, מלמדות על רלטיביזם מוסרי של מי שאינם מאמינים בצדקת דרכם ואולי במושג צדק באופן כללי.  

 חרף האמירות הפוסט- מודרניות שפופולריות מאוד בתקשורת, מי שמנצח בקרב על דעת הקהל הוא מי שמציג עמדה ברורה וצודקת. המסבירים הערבים אינם רהוטים, משכילים או יפים יותר משל ישראל, הם טוענים בשם הצדק. האפולוגטיקה של דוברים ישראלים, שמבקשים פשרה ומקווים לזכות בדו- קיום מתוך רחמים, מעוררים בוז אצל שומעיהם. אם כל מה שיכולה לטעון מדינה שנמצאת בסכסוך מתמיד עם שכנותיה, זה ש"אין לה ארץ אחרת" ושזכותה נובעת מהחלטת או"ם כלשהי, הרי שהיא בבעיה אמיתית. כל הפרסומות- הסברה עם בר רפאלי או דוגמניות אחרות, רק מעידות על כך שישראל היא קליפה ריקה אשר מנסה להציג את עצמה כגרסא אירופאית- לעניים בלב המזרח התיכון.  

 מי שמתבונן בויכוחים בין ילדים מבין שתפיסת הצדק היא תפיסה טבעית של בני האדם. פרסומות טובות למכור משקאות קלים, פשרנות מתאימה לעניינים אישיים, בשביל הסברה אמיתית דרושים בראש ובראשונה ערכים ואמיתות מוסריות.