סנדלים תנ"כיות, טלפון ציבורי מפעם, אורי זהר בפרודוקציה מיוחדת ועבודות יפהפיות אחרות של האמן רפאל מיימון, המבטא ביצירתו את ישראל הנוסטלגית והיפה, מוצגות בימים אלו בטרקלין טדי, שבמרכז הקונגרסים הבינלאומי – בנייני האומה בירושלים.

רפאל מיימון נולד בשנת 1948 ועלה לארץ בגיל שמונה, במהלך שנים מעצבות, הן למדינה הצעירה והן לילד. כשהיה בן שמונה, הגשים חלום ופגש את דוד בן גוריון, אירוע שהותיר עליו רושם רב. היה זה מפגש חגיגי של אנשי מעברת דימונה עם ראש הממשלה הראשון, ולחיצת היד עם המנהיג הנערץ קשרה את דרכי השניים.
מיימון חוזר שוב ושוב בציוריו ובפסליו לדמותו של בן גוריון, וכבר יצר מספר גרסאות של דמות "הזקן", כשהוא עומד על ראשו, סמל למנהיג שידע 'לחשוב מחוץ לקופסא'. מיימון מעיד על כך כי: דוד בן גוריון הוא "... אהבת חיי. הוא דוגמא לכל מנהיג בעבר, בהווה ובעתיד. אני לא אדם דתי, אבל אני רואה בו דמות משיחית של ממש. למרות שאני מתאר אותו כמי שעומד על ראשו, הוא עדיין המנהיג היחידי בעיניי שרגליו באמת היו נטועות בקרקע". פסל בן גוריון עומד על ראשו, שעיצב אף מוצב דרך קבע בשדה בוקר לפתח מעונו של בן גוריון.

את דרכו האמנותית החל מיימון לאחר השירות הצבאי תחת שרביטי הציירים:                יחזקאל שטרייכמן ואבשלום עוקשי, חברי תנועת 'אופקים חדשים', שני קולות ייחודיים ושונים זה מזה בנוף הציור המקומי.

מאז עשה כברת דרך ארוכה, ובשנים האחרונות הוא מתמקד במבט מחודש על אייקונים תרבותיים וחפצי יום-יום המזוהים עם "הישראליות" בשנותיה הראשונות של המדינה.          
הוא  מצייר זוג סנדלים, על רקע בלטות (מרצפות) טראצו ("שומשום") טיפוסיות, ("סנדלים", 2014); מכשיר טלפון ציבורי, שחלף מן העולם, זוכה לתחייה מחודשת

ונוסטלגית ("טלפון ציבורי", 2015), והשחקן ואיש הקולנוע לשעבר: אורי זהר, זוכה למחווה, כמייצג של התרבות הישראלית הסוערת בשנות השבעים ("אורי זהר", 1991).

הפיק אלבום רישומי מקומות בירושלים- 'ירושלים 3000'. אלבום זה שימש כשי אישי של ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל. על כריכת הספר הוטבעו שמו וחתימתו של רבין.

בעבודה: "אמה" (2010), שהיא אחת העבודות המוצגות כעת במרכז הקונגרסים הבינ"ל – בנייני האומה, חוזרת לחיים הדמות הנשית דקיקת הגזרה ובעלת הראש הגדול שפרסמה את סדרת מוצרי הניקוי "אמה", מעין בטי-בופ הישראלית בגרסת שנות הצנע. מילות הזמריר (ג'ינגל) "כל אישה בוחרת אמה - כל אישה יודעת למה" מתנגנות וודאי באזני מי שעוד זוכר אותן. המרחק בין הדמות שמיימון מצטט, ובין קהל עכשווי הצופה בה, מועצם באמצעות שאר החפצים המקיפים אותה, מותגים שהיו בנמצא כמעט בכל בית: גיליונות (מצוירים) של "העולם הזה" ו"במחנה", בקבוקי מיץ "עסיס" ולבן "תנובה", מרגרינה "מטע" ומקלחת דוש המבצבצת מאחורי גדר של פח, עששית נפט, תפוזים, דרדרים וחרציות, ואפילו דמות האסקימוסי החייכן שעיטרה את שלגוני הקר-טיב. גם משחקי ילדים משנות החמישים והששים זוכים לעדנה בסדרה זו, ובמיוחד משחקי הקופסא שאייר ועיצב פרץ רושקוביץ ("ללא כותרת", 1998).

מיימון מצייר מתוך געגוע חסר ציניות. הוא משורר של המכחול הזוכר, מאוהב בימים שחלפו ומספר את סיפורם מחדש.

התערוכה החדשה שלו: "רפסודות קטנות של זיכרון" - תוצג  עד מרץ 2017, בטרקלין טדי במרכז הקונגרסים הבינ"ל – בנייני האומה, והיא פתוחה לקהל ללא תשלום,                 בין השעות 16:00 – 9:00, בתיאום מראש בטל. 6558508 – 02.

אוצר: ערן ליטוין

• מצ"ב כמה מצילומי העבודות המוצגות בתערוכה